קוויקי רודוס

באופן טבעי, רוב המטבחים והמאכלים עליהם אני כותבת כאן שייכים לארצות רחוקות. אם המדינה קרובה, כנראה שהטיסה תהיה קוויקי ושלא נקבל שהייה ביעד, כך שלא ממש יהיו לי הרפתקאות קולינריות לכתוב עליהן. זמן הטיסה הממוצע בקוויקים נע בין 3-5 שעות לכל כיוון, וסך הזמן שאנחנו מבלים מחוץ לבית לפני, אחרי ובין כל לֶג (קטע טיסה) נע בין 12-15 שעות, בהתאמה. אני מניחה שמשמרות כאלה ארוכות נשמעות די מתישות (והן אכן כאלה), אבל סבבי הטיסה הארוכים האלה לפחות מתגמלים כלכלית. לעומתם, יש טיסות קצרות במיוחד שנחשבות 'טיסות פח' שלא שווה לצאת בשבילן מהבית, שלא לדבר על להתאפר, למרוח לק, לגהץ מדים ולסדר את השיער. בראש הרשימה המפוקפקת הזו נמצאת הטיסה ללרנקה, ומיד אחריה אתונה, רודוס ושאר יעדים ביוון וסביבותיה. זמן הטיסה עצמו (שרק עליו למעשה אנחנו מקבלים תשלום) קצר מאד ומשתווה –לעתים אפילו עולה- על הזמן שאנחנו מבלים על הקרקע. בלרנקה למשל, הזמן שלוקח לי להגיע עם המונית מהבית לשדה ארוך יותר מהזמן שלוקח להגיע מבן גוריון לשדה בקפריסין. שזה, בטח תסכימו איתי, קצת מגוחך. אבל לטיסות מהסוג הזה יש גם כמה יתרונות. הזמן שאנחנו מבלים מחוץ לבית מסתכם ב-6-8 שעות, ממש כמו יום עבודה רגיל, כך שאפשר לקבוע תוכניות וסידורים ביום שיש בו טיסה, מה שדי קשה לעשות בדרך כלל. סטודנטים והורים (ויש לא מעט כאלה אצלנו) לפעמים ממש יתאמצו לעלות על טיסות מהסוג הזה. והאפשרות לסיים מדי פעם יום עבודה בלי לסבול מכאבי גב ורגליים, גם היא נחמדה.

החביב עלי מכל היעדים הקצרים הוא רודוס. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, בקוויקים קל לשכוח לאן בכלל אנחנו טסים ואיפה נחתנו. רוב שדות התעופה שנחתתי בהם באירופה גנריים למדי ודומים זה לזה, לפחות במבט מרחבת המטוסים.

Flight Attendant meme

לקוח במקור מכאן

ברודוס, לעומת זאת, זה לא ככה. השדה באי קטן וחמוד ויושב ממש על החוף. כשפותחים את דלת המטוס אפשר להריח את הים, להרגיש את המלח על השפתיים ולראות את ההרים והכפרים מסביב, שזה לא רע בכלל לאמצע יום עבודה שעיקרו בקופסת מתכת אטומה בגובה 40,000 רגל. מה גם שכירושלמית, זה הכי קרוב שהגעתי לים מזה הרבה מאד זמן.

שדה התעופה ברודוס

קו החוף

אבל היתרון האמיתי מתחבא בכלל בתוך הטרמינל עצמו: לפי שמועות שהגיעו מדיילות ותיקות יותר, בדיוטי פרי ברודוס אפשר למצוא מבחר נאה של שמן זית, חלומי, פטה, זיתים ושאר מעדנים יווניים שבארץ עולים כפול, בוודאי באיכות הזו. אם הפֶּרְסֵר מרשה, אפשר להתגנב לרגע לשדה ולחזור לארץ עם מזוודה מלאה בהפתעות. בגלל שמגבלות המכס בארץ פחות או יותר אוסרות על צוות אוויר לקנות מוצרים פטורים ממכס בקוויקים (ובגלל שאני די חננה סך הכל), לא ירדתי לטרמינל ולא קניתי כלום, אבל חזרתי לארץ עם חשק עז לטעום קצת מחופי יוון אצלי בצלחת. המתכון שמובא כאן הוא לא בדיוק קלאסיקה יוונית, אבל הוא מביא את ה-essence של המטבח הים-תיכוני הרענן הזה היישר אליכם, גם בלי לעלות על הטיסה הבאה לאתונה.

ממרח פטה-שום-שמיר

מתכון קליל ומהיר (ממש כמו קוויקי רודוס) שמאגד בתוכו טעמים יווניים קלאסיים של פטה, שמן זית ועשבי תיבול. הממרח הולך מצוין יחד עם לחם טוב או קרקרים ולצד סלט רענן של עגבניות, מלפפונים, בצל סגול וזיתי קלמטה. אפשר גם להוציא ממנו כף או שתיים, להוסיף קצת אקסטרה שמן זית ולימון ולהשתמש פשוט כרוטב לסלט, או אפילו לנשנש ממנו סתם ככה, עם כפית.

ממרח פטה-שום-שמיר

מבוסס על מתכון של אנדריאה וחנה מהבלוג החמוד 'The Cookery Wife', עם מעט שינויים והתאמות שלי.

מצרכים:

280 גרם פטה מפוררת (עדיף מחלב כבשים אבל גם פטה בקר תעשה את העבודה)

120 גרם גבינת שמנת (בדרך כלל אני אוהבת את פילדלפיה האמריקאית, אבל כאן מצאתי שגבינת 5% במה שקרוי 'מרקם שמנת' שומרת על הממרח קליל ועובדת טוב יותר)

רבע כוס שמיר טרי, קצוץ

רבע כפית פלפל שחור גרוס

3 שיני שום, כתושות

1 כפית קצח

חצי לימון גדול, סחוט

רבע כוס שמן זית

1 כף מים

אופן ההכנה:

מערבבים יחד פטה, גבינת שמנת ולימון במעבד מזון במהירות בינונית. לאחר כמה שניות של ערבוב, מוסיפים את שאר המרכיבים: שמיר, פלפל שחור, שום, קצח, לימון, שמן זית ומים.

ממרח פטה-שום-שמיר

מערבבים עד שהתערובת אחידה ומעבירים לכלי מתאים. מאחסנים במקרר. הממרח נשמר במיטבו עד ל-4 ימים מההכנה.