אריוודרצ'י אל על, בונז'ורנו איטליה: פוסט פרידה ומתכון לעוגת פירורים איטלקית

זה פוסט פרידה. כאילו, סוג של. אני עדיין אהיה כאן, אבל זה הפוסט האחרון שלי בכובע (או בעצם מדים) של דיילת. אחרי שנתיים וחצי באוויר, אני חוזרת לקרקע ומתחילה בלימודי תואר שני בגסטרונומיה ב-UNISG, האוניברסיטה הגסטרונומית של תנועת הסלואו פוד באיטליה. אם זה נשמע לכם מוכר, יכול להיות שקראתם את הפוסטים של עמית מהשנה שלו שם או שנתקלתם בכתבות של מיכל, שלומדת שם עכשיו.

המסלול שאני הולכת אליו קצת שונה מהאחרים, ומתמקד באוכל מסביב לעולם. חוץ מללמוד על אוכל בהקשריו התרבותיים, חברתיים, פוליטיים, היסטוריים אקולוגיים וחקלאיים, לומדים על מטבחים ותרבויות אוכל מכל העולם, מסקנדינביה ועד דרום אמריקה ומאוקיאניה ועד המזרח התיכון. ובגלל שבכל זאת אנחנו מדברים כאן על אוכל, חלק מתוכנית הלימודים מוקדש לסיורים גסטרונומיים באיטליה ומחוצה לה ולסדנאות מעשיות של טעימות. אז בעצם אני אמשיך לבקר ולאכול במקומות מעניינים רחוק מהבית, רק שעכשיו זה כנראה יהיה בעיקר ברכבת או בכיתת הלימוד.

פוסטים על מקומות אליהם הגעתי עם העבודה עוד ימשיכו לעלות כאן, לפחות בהתחלה (קשה להספיק להעלות הכל בזמן כשאתה דייל!), אבל בגדול, הבלוג עושה רילוקיישן לאיטליה. ואם כבר לשלב בין אל על לאיטליה, זה המקום לספר שלפני כמה שבועות, יצא לי לבלות כמה שעות במילאנו במסגרת התפקיד. זו לא ממש הייתה שהייה, יותר בכיוון של טיסת בוקר עם הפסקת צהריים ארוכה ביעד. פוסט המלצות מסודר לא תמצאו כאן היום –לא באמת היה זמן לגבש כאלה בשעות הספורות שהיו לי בעיר- אבל העוגה שמחכה בסוף מפצה על זה.

הדבר הראשון שעשיתי בעיר היה למצוא לעצמי מנה ראויה של ריזוטו אלה מילאנז. רובנו כנראה חושבים קודם כל על פסטה ופיצה כשאנחנו חושבים על אוכל איטלקי, אבל בצפון, מסתבר, ריזוטו ופולנטה מחליפים אותן כסטייפלז המקומיים והם אלו שעמדו במוקד הענין שלי. אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי את עצמי ב-Ratanà‬, מסעדת שף מקומית שמתמקדת במנות מילאנזיות מסורתיות בפרשנות עכשווית. זו משתקפת בין השאר בפירוק ובנייה מחדש של המנה, צורת ההגשה, ומעל לכל, כמו שאפשר להתרשם באתר המסעדה, ב-instagramability של המנות. הריזוטו כאן הגיע צהוב ובוהק כמצופה, עם אוסובוקו אלה מילאנז בצד וכמובן גם (והכי חשוב) כלי ייעודי כדי לחפור החוצה את מח העצם. כיאה למטבח צפוני שמאפיין אזורים עם מזג אוויר קריר, זו הייתה מנה מנחמת, כבדה ומשביעה. בניגוד לכל המנות האחרות באותו יום, זו הייתה היחידה שהגיעה במראה כפרי, מחוספס ולא אינסטגרמרי בעליל. ככה זה נראה פעם וככה זה ימשיך להיראות, ולא יעזרו כל הפילטרים בעולם. כנראה שעם מסורת כזו אפילו שפים אולטרה מודרניים לא מתעסקים.

ratana milano risotto alla milanese

ריזוטו אלה מילאנז. זה הכי אלגנטי שהצלחתי להוציא ממנו

ratana milano chef Cesare Battisti

וזה כבר המטבח והשף העומד בראשו. רצה הגורל והושיבו אותי בדיוק מולו, במקום הכי מענין במסעדה

התחנה השנייה הייתה בדואומו די מילאנו. כמו העיר העתיקה בירושלים או חוף הים בתל-אביב, אף ביקור במילאנו לא יהיה שלם בלי ביקור בקתדרלה עצומת המימדים ובכיכר המקיפה אותה. נכון, היא תיירותית, נכון, אין סיכוי להתקרב אליה בלי להתחכך בהמוני מבקרים אחרים ואי אפשר להוציא תמונה ראויה בלי עשרות מהם ברקע, אבל מי שביקר במילאנו ולא חזה בקתדרלה כאילו לא ביקר במילאנו מימיו. כשירות לציבור, כדאי לסייג ולומר שלמי שסובל מפחד מיונים (אורניטופוביה בשפה המקצועית) אולי יהיה עדיף בכל זאת לוותר על הביקור ולהסתפק במבט מרחוק. כי עם כל הכבוד למבקרים הרבים שממלאים את הכיכר, היונים, ולא התיירים, הן אלו ששולטות בה. הן לא יחששו להתעופף מעליכם ומתחתיכם ומצדדיכם, לנחות לכם על הראש ולדרוש פירורי לחם באסרטיביות מפתיעה. ובניגוד למה שאפשר היה לחשוב, זה לא מרגיש כמו סצנה מסרט של וולט דיסני. יותר כמו הציפורים של היצ'קוק. לא נעים.

Duomo di milano

דואמו די מילאנו. במציאות היא אפילו יותר מרשימה

Duomo di milano pigeons

היחס האופייני בין יונים למבקרים בכיכר

התחנה האחרונה באותו יום הייתה בסניף המקומי של ענקית המזון האיטלקי Eataly. פסטות, ריזוטו ורטבים היו על הכוונת שלי כאן. עוגות, עוגיות ושאר מתוקים, שכיכבו בביקורים שלי בערים אירופאיות אחרות (כלומר, בפריז), פחות עניינו אותי הפעם. זה לפחות היה התכנון. בפועל, איפושהו בין ריגטוני תרד לריזוטו דיונון, תפסה את העין שלי ספק-עוגה ספק-עוגיה שנראתה מסקרנת מכדי להתעלם ממנה. האריזה הבטיחה שקדים ושוקולד, המראה היה של משהו בין עוגה לשטרויזל והשם התנגן על הלשון. סבריסולווווונה. לי זה הספיק כדי להכריע בעד. חזרה בארץ, כשטעמתי, התברר שהסבריסולונה (Sbrisolona. עם חולם כפול) לא רק מבטיחה אלא גם מקיימת. זו לא בדיוק עוגה, לא בדיוק עוגיה ולא בדיוק שטרויזל, אלא מן שילוב קסום ומופלא בין כולם יחד. וכן, זה פירורי וטעים ונעים בדיוק כמו שזה נשמע.

בדיעבד גיליתי שלא רק שמדובר במאפה נפלא אלא גם בהתמחות מקומית. מקורה של הסבריסולונה (מלשון 'מתפורר' באיטלקית) במנטובה, עיירה במחוז לומברדיה שבירתו מילאנו. הסבריסולונה נחשבה תחילה כמאכל עניים ונאפתה עם קמח תירס, שהיה זול וזמין יותר באזור מקמח חיטה, ועם לארד (שומן חזיר. אל דאגה, הוא לא ממש משפיע על הטעם), שהיה זול משמעותית מחמאה. עם הזמן, שמו של המאפה הפירורי החל ללכת לפניו והוא החל לעלות גם על שולחנותיהם של עשירי מנטובה. הללו העשירו את המתכון הבסיסי בחלמונים, לימון ושקדים, החליפו את הלארד הזול בחמאה היקרה יותר והוסיפו סוכר. למרות המרכיבים המעודנים, אופיה הכפרי של העוגה נשמר – את הסבריסולינה לא פורסים לפרוסות, אלא שוברים ואוכלים בידיים, עם פירורים ובלגן והכל. המאפה אמנם מוכר היטב בלומברדיה ונחשב גאווה מקומית, אבל הוא מעולם לא זכה לתהילה לה זכו הבישקוטי, הזביונה או הטירמיסו, ולא בצדק. כדי לתקן את העוול ההיסטורי, ולכבוד המדינה הנפלאה בה אני הולכת להתארח בשנה הקרובה, אני מביאה את המתכון שכאן. בון אפטיטו.

sbrisolona cake

סבריסולונה: (לקוח במקור מכאן, עם מעט שינויים והתאמות)

מצרכים:

200 גרם קמח חיטה (לבן)

200 גרם קמח תירס טחון דק (קמח צהבהב של פולנטה. לא לבן של קורנפלור)

200 גרם סוכר

150 גרם שקדים, קצוצים גס (אפשר מולבנים אבל לא חובה)

210 גרם חמאה רכה, חתוכה לקוביות (אפשר קצת יותר או טיפה פחות – עוד חמאה תהפוך את הסבריסולונה לרכה ועוגתית יותר, פחות תעשה אותה מתפוררת ועמידה יותר)

2 חלמונים

זסט מלימון אחד גדול או שניים קטנים

1 כפית תמצית וניל

(לגרסאות פחות מסורתיות אבל עדיין נפוצות, אפשר להוסיף פנימה גם חופן שוקולד צ'יפס כמו שמכרו באיטאלי, פירות יבשים קצוצים קטן או שכבה דקה של ריבה או נוטלה באמצע)

לקישוט:

חופן שקדים שלמים, לא קלויים

אבקת סוכר (אופציונאלי)

הכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס.

בקערה גדולה, מערבבים יחד קמח חיטה, קמח תירס, סוכר, ושקדים.

יוצרים גומה במרכז התערובת ומעבירים לתוכה חמאה, חלמונים, זסט ווניל. לשים עם הידיים עד שהחומרים מתאחדים ומתקבלת תערובת לחה ופירורית (להיזהר מעיבוד יתר – התערובת לא אמורה להתגבש לכדי בצק!).

מעבירים את תערובת הפירורים לתבנית בקוטר 26 (אין צורך לשמן את התבנית – החמאה שיש בעוגה מספיקה ומבטיחה שהיא לא תידבק). מסדרים בשכבה אחידה, אבל לא מהדקים אותם לתוך התבנית (זכרו, זה צריך להתפורר בסוף). מקשטים מלמעלה עם השקדים השלמים ואופים במשך כ-50 דקות. כשהעוגה הופכת זהובה ויפה, מוציאים מהתנור ומניחים להצטנן על רשת.

להגשה, מפזרים אבקת סוכר אם רוצים, מכינים כוס תה או קערת גלידה ליד (תלוי בעונה), שוברים חתיכות מהעוגה ואוכלים. העוגה נהדרת כשהיא עדיין טיפה חמימה מבפנים, אבל נשמרת לזמן רב יחסית. מאחסנים אותה עטופה היטב מחוץ למקרר.

סטייקים, ספארי ופודינג לקינוח: יוהנסבורג, גרסת הדייל

אז אחרי שהפוסט הקודם הוקדש ליעד נחשק אחד, אי שם במזרח, הגיע הזמן להקדיש פוסט ליעד נחשק אחר במרחק אלפי קילומטרים ממנו: יוהנסבורג. היעד האפריקאי היחידי שלנו והיהלום שבכתר השהיות והיעדים.

Joburg

יוהנסבורג. צולם מתוך המלון, כי לצאת ממנו זה כבר יותר מסובך

אצלנו, יוהנסבורג היא שם נרדף לסטייקים עסיסיים, יין משובח, מלונות פאר, בריכה מפנקת והרפתקאות בספארי. סוג של גן עדן עלי אדמות, במרחק 8 שעות טיסה ובעלות כמעט מגוחכת ביחס לארץ. השמועה אמנם מספרת שבתקופת האפרטהייד לא היה ניתן לשבץ דיילים כהי עור לטיסות אליה, אבל כיום, העבר הטעון של דרום אפריקה וההווה, איך נאמר, הלא פשוט שלה, משחקים תפקיד מינורי למדי בתפיסה של רובנו את היעד האהוב הזה. סיור בסוואטו וביקור במוזיאון האפרטהייד נמצאים יחסית נמוך ב-bucket list של מרבית הדיילים, וקצת כמו בהודו, שבה אנחנו מבלים את עיקר זמננו במלונות מפוארים יותר מהטאג' מהאל, החוויה הדיילית כאן שונה מאד מזו של המטייל הממוצע.

Joburg hotel

ברוכים הבאים לאפריקה. לא מה שדמיינתם, מה?

האופן העיקרי ואולי היחיד בו מציאות החיים המורכבת בדרום אפריקה באה לידי ביטוי עבורנו היא בהגבלות השונות שמוטלות עלינו ביעד. יוהנסבורג, או לפחות חלקים ממנה, נחשבים מסוכנים למבקרים ובעיקר ל'לבנים'. קצת קשה לי להעריך האם ועד כמה התדמית הזו מדויקת (וכמי שבעצמה חיה במדינה בעלת תדמית מסוכנת -שאמנם הורווחה ביושר אבל לא בהכרח נאמנה תמיד למציאות-  אני מראש קצת ספקנית לגבי הענין), אבל כעובדי חברת תעופה שנמצאים בעיר במסגרת התפקיד, אנחנו (והחברה) לא יכולים לקחת סיכונים, ולמרות שאין הנחיה רשמית בנושא, אנחנו לא ממש אמורים להסתובב לבד בעיר או סתם לשוטט בה. המשמעות המעשית של הענין היא שדיילים שמגיעים אליה בפעם הראשונה צריכים לקוות ליפול על צוות טוב, שירצה לעשות את מה שליוהנסבורג יש להציע (In our line of work כאמור, בעיקר סטייקים וספארי) במקום לרבוץ בבריכה כל היום. לי, למרבה הצער, לא היה המזל הזה. עכשיו נכון, אני יודעת, יש דברים יותר גרועים בחיים מלהיתקע לשלושה ימים במלון חמישה כוכבים, אבל בכל זאת. להגיע כל כך קרוב לספארי ולהסתפק בסוף בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק לבד בחדר זה, מה לעשות, קצת מאכזב. אחת הדיילות הייתה אמנם נחמדה מספיק כדי להתלוות אלי ל-Lion Park (אתר שנמצא על התפר שבין גן חיות לספארי עירוני ומתמקד בשימור אריות וטיפול בגורי אריות יתומים), אבל בזה בערך החוויה האקסטרימית שלי ביוהנסבורג הסתכמה. (ועל פעילויות קצת פחות קלילות כמו סיור היסטורי בסוואטו או במוזיאון האפרטהייד בכלל לא היה לי עם מי לדבר. אולי בפעם הבאה?).

אריה בפנאן

בתמונה: כיף להיות אריה

גורי אריות

!!בלי זום!!

On the bright side, גם דיילים שממאנים בעקשנות לעזוב את המלון צריכים ללכת מתישהו לאכול, ואצלנו כמו אצל המקומיים, ארוחה רצינית ביוהנסבורג תכלול בדרך כלל בשר. אנחנו מצאנו את עצמו בגרילהאוס, סטייק האוס מקומי ותיק ופופולארי. החיבה היתרה שהרבה מהמקומיים רוחשים לגרילהאוס היא כמעט בעלת מימד לאומי: לדרום אפריקה יש מורשת גאה, ותיקה ומפוארת של צליית בשר. ה-Braai ('גריל' או 'ברביקיו' באפריקנס. מבטאים כמו pie) נחשב כאן תחביב לאומי שחוצה מגזרים, עדות וקבוצות אתניות – לא ענין של מה בכך ב-rainbow nation הטרייה, שעדיין מלקקת את פצעי האפרטהייד. ב-2005 אפילו זכה המנהג לחג לאומי משל עצמו, כשה-Heritage Day הדרום אפריקני (חג לאומי שנחוג החל מסיום האפרטהייד, בו מציינים ומוקירים את המסורות השונות של כלל קבוצות האוכלוסיה הדרום אפריקאית) מותג מחדש כ-Braai Day הבינלאומי, באופן שביטא ובו זמנית חיזק את מעמדו של המנהג כמשותף לכלל חלקי האוכלוסיה. לתפקיד פטרון החג מונה לא אחר מאשר הארכיבישוף דזמונד טוטו (דמות בעלת חשיבות עצומה במאבק האוכלוסיה השחורה נגד האפרטהייד וזוכה פרס נובל לשלום), מה שמלמד דבר או שניים על מעמדו של הבראיי במדינה.

לעניינו אנו, הגרילהאוס לא יכול אמנם להוות תחליף לדבר האמיתי, אבל הוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע (לפחות בכל הנוגע לבשר) במקרה והגעתם לביקור ואין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לבראיי כהלכתו. אפשר למצוא בו, בין השאר, נתחי פילה, ראמפ, סירלוין, ריב-איי וטי-בון, שמוגשים לשולחן במשקל שנע בין 200 גרם במקרה של הפילה ועד לקילו שלם(!) במקרה של הטי-בון. לי אישית לא ברור איך מישהו מסוגל לאכול כל כך הרבה, אבל היי, כבר אמרנו כבר שהדרום אפריקאים רציניים בקשר לבשר שלהם. על הספקטרום האקזוטי, המקום מציע קרפצ'יו אנטילופה ומדליוני יען. באופן טבעי, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות ובזמן שרוב הצוות דבק בפילה המסורתי, אני הלכתי על היען. מי מכם שניסה יען בוודאי יודע שאין לו טעם מובהק או דומיננטי במיוחד (בגדול, בשר יען דומה בעיקר לבשר בקר, רק רזה יותר ופחות עשיר בטעמו), ושבדרך כלל הוא זקוק לאיזה רוטב או תיבול מעניין שקצת יעשירו אותו. במקרה של הגרילהאוס, רוטב מדגסקר (רוטב שמנת-פלפל שעושה שימוש בגרגרי פלפל שחור בוסריים שהוחמצו) ותוספת של תרד מוקרם (קלאסית סטייקהאוסים ידועה והכוכבת האמיתית על הצלחת, לפחות מבחינתי) עשו את העבודה לא רע בכלל.

grillhouse johannesburg

ארוחה טיפוסית בגרילהאוס. לקוח במקור מכאן

אבל עם כל הכבוד לסטייק ולבשר (ובדרום אפריקה, כאמור, עושים לו הרבה כבוד), הפנינה המקומית האמיתית התגלתה דווקא בתפריט הקינוחים. לצד הברולה, הבראוניז והטירמיסו בצבץ לו קינוח מסתורי בשם מלווה פודינג. בירור קצר העלה שמדובר בעוגה ולא ב'פודינג' סטייל דייסה או קרם (אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שהמלווה חייבת את כינויה המבלבל למהגרים הבריטים בדרום אפריקה, שעבורם 'פודינג' משמש לתיאור כל סוג של קינוח), וטעימה אחת הבהירה שלא משנה איך נבחר לקרוא לו, מדובר במעדן שלא ברא השטן.

מקור העוגה, כנראה, במהגרים האפריקנרים (שאז עוד היו סתם הולנדים) שהתיישבו בקייפ במאה ה-17, וממש כמו אלה שהביאו אותה ליבשת, היא הספיקה מאז להתאזרח בהצלחה ולהפוך דרום אפריקאית למהדרין. זה אמנם לקח לא מעט זמן -הקינוח החל לצבור פופולאריות רק בשנות ה-70 של המאה ה-20- אבל כיום ניתן למצוא אותו כמעט בכל מסעדה במדינה. למעשה, ההתאזרחות של המלווה פודינג הייתה כל כך מוצלחת, שיש כאלה שמתארים אותה כלא פחות ולא יותר מהקינוח האהוב על נלסון מנדלה ז"ל (ואם זה לא נותן לה הכשר מקומי אז אני לא יודעת מה כן).

בשונה מעוגות בחושות רגילות, בבלילה של המלווה פודינג אין כמעט חמאה (או שמן). במקום, העוגה מקבלת את השומנים שלה בגמר האפייה, אז מציפים אותה ברוטב חמאה שמנתי שבושל בנפרד. הטכניקה הזו מבטיחה עוגה רכה, לחה ודביקה במידה שמתפקעת מטעמי חלב וקרמל, ומה שהכי כיף, היא קלה עד גיחוך להכנה. נהוג להגיש אותה יחד עם גלידת וניל, קצפת או קאסטרד (אני מסרבת להשתמש במילה העגומה 'רפרפת' או בחלופה המוצלחת עוד פחות, 'חביצה'!), כמו שמופיע בתמונה.

malva pudding

מלווה פודינג. לא להתבלבל – הרוטב מעל הוא קאסטרד. רוטב החמאה נספג כולו בתוך העוגה

החלק הטריקי היחיד קשור במידת העשייה של העוגה. חשוב לוודא שהיא אכן אפויה כהלכה ומוכנה עד הסוף, על מנת שהרוטב ייספג כמו שצריך. אם תשפכו אותו עליה כשהיא עדיין לחה מבפנים, העוגה תהפוך רטובה וסמרטוטית ובאמת תדמה יותר לפודינג מאשר לעוגה. במקרה של ספק, עדיף להנמיך טיפה את החום או לכסות אותה ביריעת נייר כסף ולתת לה עוד כמה דקות בפנים מאשר להוציא אותה מוקדם מדי. עוגת מלווה כדאי לאכול בעודה חמימה, אבל חשוב לחכות קצת אחרי ששופכים את הרוטב ולתת לה לנוח למשך 20 דקות לפחות, כדי לתת לנוזלים לחלחל ולהיספג כמו שצריך בעוגה כולה. ההמתנה לא תהיה קלה, אבל היא תשתלם לכם. מבטיחה.

IMG_8828

מלווה פודינג: (לקוח במקור מכאן, עם מעט שינויים והתאמות)

מצרכים:

לעוגה:

1 כף + 1 כפית חמאה בטמפרטורת החדר

200 גרם (1 כוס) סוכר לבן

2 ביצים

1 כף ריבת משמש

125 מ"ל (חצי כוס) חלב

1 כפית סודה לשתיה

1 כפית חומץ

140 גרם (1 כוס) קמח מנופה

קורט מלח

לרוטב:

190 מ"ל שמנת מתוקה

100 גרם (חצי כוס) סוכר לבן

95 גרם חמאה

90 מ"ל מים רותחים

3/4 כפית תמצית וניל

אופן ההכנה:

מכינים את העוגה:

מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס. משמנים (בחמאה) ומקמחים תבנית אינגליש קייק סטנדרטית (הקמח סופג את עודפי השומן. כדי להיפטר מעודפי הקמח, נותנים לתבנית כמה דפיקות מעל הכיור).

בעזרת מקצפה חשמלית, טורפים יחד בקערה בינונית חמאה, סוכר וביצה אחת. כשהחומרים מתחילים להתערבב, מוסיפים את הביצה השניה. טורפים יחד כדקה-שתיים, עד שהתערובת מבהירה ותופחת מעט.

מוסיפים את הריבה וטורפים למשך כמה שניות נוספות, עד שאחיד.

בכלי נפרד, מערבבים את הסודה לשתיה יחד עם החלב (בודקים קודם שבסודה לא מסתתרים גושים סוררים). בשלב השני, מוסיפים את החומץ לתערובת החלב ומערבבים קלות.

מוסיפים את תערובת החלב ואת הקמח+המלח לתערובת הביצים והסוכר, לסירוגין. מערבבים בין הוספה להוספה עד לקבלת תערובת אחידה.

שופכים את הבלילה לתבנית ואופים כ-45 דקות, עד שקיסם המוחדר למרכז העוגה יוצא נקי. מומלץ להציץ תוך כדי האפיה ולראות שפני העוגה לא מתחילים להישרף (יש להם נטייה להשחים). במידה והם משחימים מהר מדי, ניתן לכסות את התבנית ביריעת נייר כסף.

לקראת גמר האפיה, מתחילים להכין את הרוטב:

ממיסים את כל מרכיבי הרוטב בסיר על להבה נמוכה, תוך כדי בחישה. ממשיכים לבשל כמה דקות – לא יותר מדי (אנחנו לא מנסים לצמצם כאן את הרוטב), אלא רק כדי להדגיש ולקרמל מעט את הסוכרים הטבעיים שבשמנת. 2-3 דקות בדרך כלל מספיקות.

כשהעוגה מוכנה (לזכור – פירורים לחים על הקיסם מעידים שהיא עדיין לא נאפתה דיה), מוציאים אותה מהתנור ומיד שופכים עליה את כל הרוטב. בהתחלה ייראה שיש יותר מדי, אבל אל דאגה. הכל נספג בפנים תוך כמה רגעים.

נותנים לעוגה להצטנן על רשת למשך כ-20-30 דקות לפחות לפני שפורסים. מאחסנים מחוץ למקרר. העוגה תישמר כך למשך 3-4 ימים, אבל סביר שתתחסל עוד הרבה קודם.

כתובות:

Lion Park

מגיעים ברכב פרטי. הוראות ניתן למצוא כאן, אבל כנראה שכל נהג מקומי שתשכרו יכיר את המקום גם ככה. בפארק עצמו ניתן להסתובב עצמאית (בתוך רכב) או לשכור מדריך, ויש כל מיני סוגי סיורים במקום. קצת תיירותי אבל שווה. פירוט מלא על סוגי ותעריפי הפעילויות השונות ניתן למצוא כאן

טל' +27 (87) 15OO 1OO / +27 (11) 691 99O5-11

פתוח כל השבוע 8:30-21:00

The Grillhouse (יש שני סניפים):

Rosebank: 

Shop 1, The Firs / Hyatt Centre, C/O Oxford Road & Biermann Avenue, Rosebank.

טל' (011) 880 3945

שני – שבת 12:00-14:30, 18:30-מאוחר

שבת 18:30-מאוחר

ראשון 12:00-14:30, 18:30-21:30

Sandton:

Shop 26, Athol Square, C/O Katherine Drive & Wierda Road East.

טל' (011) 783 6132

שני – שבת 12:00-15:00, 18:30-22:00

ראשון 12:00-15:00, 18:30-21:30

 

 

 

מארה, מרטיר ומונטרטר: פריז בהפתעה

החיים כדיילת מלאים בהפתעות. חלקן נעימות יותר וחלקן קצת פחות: ביקור לא צפוי בניו-יורק או יוהנסבורג יכול להיות נפלא, אבל גם הדייל המסור ביותר לא אוהב כשמקפיצים אותו מהמיטה לטיסה ב-2 בלילה או כשמודיעים לו שהוא צריך לבלות את שבת בבוקר בשדה למקרה של הקפצה. למזלנו, קריאות כאלה קורות רק בימים של סטנד-ביי, שבהם אנחנו צריכים להיות מוכנים בהתראה של שעה לכל טיסה שהיא – בין אם מדובר בקוויקי לאתונה ובין אם בשבוע בלוס אנג'לס. כך קרה שבאחד מסופי השבוע האחרונים, מצאתי את עצמי מעכשיו לעכשיו בדרך לוויקאנד פריז. בבוקר עוד תכננתי להקדיש את היום לעונה החדשה של פארגו (בינינו, לא חלמתי שאוקפץ. מי מוותר על וויקאנד פריז?!), ובצהריים כבר מצאתי את עצמי על הכביש המהיר בדרך משארל דה-גול לבירה הצרפתית, מנסה להחליט מה עדיף: קונפי ברווז או רגלי צפרדעים לארוחת הערב (בסוף הלכתי על קונפי וטארט טאטן לקינוח. רגלי צפרדעים לא היו בנמצא). כך יצא גם שבמלאת שנה בדיוק לפרסום הפוסט הראשון שלי פה -על השהייה הראשונה כדיילת, שהייתה בפריז מכל המקומות- יוצא שאני מפרסמת פוסט נוסף על עיר האורות. סגירת מעגל נחמדה לכל הדעות.

Dinner in Paris

ארוחה צרפתית למהדרין. לפרוטוקול יצוין שהקולה שברקע הייתה של קולגה, ולא שלי

מאחר שלא ממש היה לי זמן לתכנן הפעם את הביקור שלי בעיר, החלטתי להתחיל מאיפה שהפסקתי בפעם הקודמת. אם את הביקור הקודם הקדשתי לסיור פטיזסריז, הפעם החלטתי לגלות אזורים ואתרים מחוץ למסלול המתוקים. את הבוקר הקדשתי לביקור ברובע המארה, וספציפית, בשוק הילדים האדומים. שמעתי עליו לא מעט המלצות כשתכננתי את הוויקאנד הקודם שלי בעיר, וכחובבת שווקים, זה נראה היה כמו מקום טוב להתחיל בו את היום. בפועל הסתבר שמדובר בהחלטה לא מי יודע מה: לא ברור לי אם האשם נמצא בשעות הבוקר בהן בחרתי ללכת, בקרבה לחגיגות השנה החדשה שגרמה לסוחרים לקחת סוף שבוע ארוך או אולי בשילוב של שניהם, אבל חצי מהדוכנים בשוק היו סגורים והוא היה ריק מקונים, שלא לדבר על אווירת שוק תוססת. סוחר שאותו שאלתי על הענין סיפר שהשוק די מנומנם בבקרים ושעדיף לבקר בו אחר הצהריים, מה שאני אוכל כנראה לגלות רק בוויקאנד הבא. אם יהיה. נו שוין. כשהוא פעיל, שוק הילדים האדומים אמור להיות אחד השווקים הססגוניים בפריז. השוק נוסד בראשית המאה ה-17, מה שהופך אותו לשוק העתיק והותיק ביותר בעיר. מאחר וכיום הוא מקורה, הוא מתאים לסיור גם ביום גשום אם במקרה נפלתם על אחד כזה. ניתן למצוא בו דוכני פירות, ירקות, גבינות, חרדל, ריבות ודגה ממיטב התוצרת הצרפתית, ולצידם דוכני אוכל מוכן משלל מטבחי המהגרים שממלאים את פריז. לזכות הדוכנים שכן היו פתוחים אפשר לומר שהתוצרת נראתה מזמינה בהחלט, בין אם היה מדובר בירקות רעננים ובין אם בתבשילי טאג'ין מרוקאיים שגרמו לי להצטער על הקרואסון שנשנשתי לארוחת בוקר בדרך אל השוק. בכל אופן, ההמלצה שלי היא להגיע אך ורק אחר הצהריים (עדיף על בטן ריקה), ואולי גם לתכנן לכם תוכניות אחרות באזור המארה, ליתר בטחון.

IMG_2971

דומדמניות טריות וירקות בוהקים. שוק הילדים האדומים

IMG_2979

IMG_2965

Oca Yams (נדמה לי) – שורשים ורודים מדרום אמריקה שנראים כמו הכלאה צבעונית במיוחד בין שורש ג'ינג'ר לשורש כורכום

IMG_2949

וזה כבר בקונדיטוריה מחוץ לשוק. עדיף לא להתפתות ולשמור מקום למטעמים שמחכים לכם בתוכו

בשלב הזה של היום, הזמן כבר קצת דחק. הטיסה חזרה הייתה במרחק כמה שעות, והיה לי ברור שאם אני רוצה ליהנות מהוויקאנד הפריזאי שלי כמו שצריך אהיה חייבת למצוא משהו נחמד לעשות, ומהר. מצד אחד רציתי ללכת על בטוח ולהרגיש פריז, ומנגד לא רציתי ללכת על הבנאלי והתיירותי, כך שסלפי למרגלות האייפל או טיפוס לשער הניצחון לא באו בחשבון. הישועה הגיעה מהבלוג היעיל פריזאית, שמלא בהמלצות מוצלחות ומידע שימושי למבקר בעיר האורות. בהמלצת הבלוג החלטתי לתור את אזור המונמרטר, אבל עם טוויסט: המונמרטר, כידוע, הוא אחד האזורים היפים בפריז, וכמו שהפריזאית כותבת, שם טמון המילכוד שלו. מצד אחד מדובר באזור יפהפה, שיותר ממזמין טיול בסימטאות הציוריות שלו. מהצד השני, העובדה שמדובר באחד האזורים היפים של אחת מהערים המתוירות בעולם הופך אותו לעמוס ותיירותי להחריד, במיוחד בסופי שבוע. הפתרון של הפריזאית, שהתגלה כאפקטיבי להפליא, הוא לוותר על המסלול המוכר ולתור את האזור במסלול אלטרנטיבי: רוב המלצות המונמרטר שתיתקלו בהן מקצרות את הדרך ומתחילות את המסלול לראש הגבעה בתחנת המטרו Abbesses (קו 12 הירוק), או, לא עלינו, ממליצות למבקרים לעלות היישר לראש הגבעה באמצעות רכבל. המסלול האלטרנטיבי, לעומת זאת, מתחיל בתחנת Anvers (קו 2 הכחול), שממוקמת נמוך יותר ביחס לגבעה, ומטפס את כל הדרך לראשה דרך רחוב מרטיר. האטרקציה המרכזית כאן היא למעשה הרחוב עצמו, ולא בזיליקת הלב הקדוש (ה-Sacré-Cœur) או כיכר המונמרטר (Place du Tertre) המפורסמת והאובר-תיירותית.

IMG_3000

הקסם של פריז, רק ממוסחר. המונמרטר

אם יש לכם זמן מוגבל בפריז ובא לכם להרגיש שמיציתם אותה וקיבלתם חוויה פריזאית למהדרין, זה בדיוק הרחוב לבקר בו. אפשר למצוא בו ריכוז מרשים של כל מה שמזוהה עם תמצית הצרפתיות הקלאסית, בדיוק כמו שכולנו אוהבים לדמיין אותה. לכל לאורכו מפוזרות פטיסריז ובולונז'ריז משובחות, פרומז'ריז ושרקוטריז, חנויות עיצוב וכלי בית קוקטיות, בוטיקים מלאי שיק של בגדי מעצבים ויד שניה ושאר תופינים. הכל מוקפד ומעוצב לעילא וההרגשה מאד פריזאית. אפילו התיירים בקושי מורגשים פה.

תחנת Anvers נמצאת פחות או יותר באמצע רחוב מרטיר, כך שאם אתם מתכוונים לתור את הרחוב לכל אורכו (ובהחלט כדאי לכם), תצטרכו לחזור על עקבותיכם ולעבור ברחוב פעמיים – הלוך וחזור. ההמלצה שלי היא להתחיל בעליה לכיוון המונמרטר ואז לחזור חזרה ולסיים בחלק בתחתון של הרחוב, שממנו עולים בחזרה למטרו. הרחובות העתיקים והיפים נמצאים במעלה המרטיר, קרוב יותר לכיכר המונמרטר, ואילו ריכוז החנויות גדול יותר בחלק התחתון. כך תוכלו לתור את החלק ההיסטורי היפהפה בלי יותר מדי קניות בידיים שיכבידו על ההליכה, ולהתפרע איתן אחריו. טקטיקה כזו גם פותרת את ההתלבטות הלא פשוטה לאורך איזה צד של הרחוב ללכת. הכל כל כך יפה ומזמין שדי קשה להחליט. מה שכן, אל תתפתו להפסקת צהריים ב-Place du Tertre עצמה. נחמד אולי להציץ לרגע בכיכר המתויירת, סתם בשביל החוויה, ולקחת כמה רגעים להתרשם מבזיליקת הלב הקדוש (שמרשימה מאד כבר מהכביש, לפני הכניסה לפריז), אבל עדיף להדיר רגליים ממלכודת התיירים הזו ולהתמקד בבתי הקפה החביבים שפזורים במורד הגבעה.

בתחום הפטיסרי, אפשר למצוא ברו דה מרטיר (בין השאר) את המאפייה של אמן הפטיסרי הנודע סבסטיאן גודאר (שהקרואסון שלו דורג כשני הטוב ביותר בפריז, מיד אחרי הקרואסון של פייר הרמה); סניף של פופליני, פטיסרי מינימליסטי שמוקדש כולו לכדורי אקלייר קטנים ואלגנטיים במגוון טעמים; וסניף קטן ומקסים של פטיסרי ארנו דלמונטל (שזכה ב-2007 בתואר יצרן הבאגטים הטוב בפריז), שבו גם ניסיתי כמה מאפים. מאחר שביקרתי בעיר בדיוק אחרי חג המולד והשנה החדשה ורגע לפני חג ההתגלות, עוד ניתן היה למצוא את עוגת הבוש דה נואל (עוגת חג מולד צרפתית מסורתית), ולצידה את הגאלט דה רואה – גאלטים חגיגיים מבצק עלים במילוי קרם שקדים, או בגרסה אחרת, בריושים עגולים בעיטור פירות מסוכרים וסוכר גבישי. המאפים המסורתיים הללו ממלאים את הפטיסריז בעיר סביב חג המולד ולקראת חג ההתגלות, שנחגג ב-6 לינואר ומציין את התגלות האלוהים בדמותו של ישו בפני שלושה אמגושים חכמים. כיום, אפיית ואכילת הגאלטים כבר הפכה למסורת בפני עצמה, עם או בלי ההקשר הדתי. בתוך הגאלט העגול נהוג להטמין פרס -בעבר היו מסתפקים בפול שעועית פשוט, היום מדובר בתעשיה שלמה עם פסלונים מעוצבים ופריטי אספנים- שמי שזוכה בו (לאחר שפורסים ומחלקים את הגאלט בין כולם) מוכתר מלך ליום אחד. כמי שסבלה כל חייה (או אולי נהנתה, תלוי איך מסתכלים) מחולשה לחג המולד ולכל מה שקשור אליו, היה נחמד ללמוד על המסורת הצרפתית המיוחדת הזו, שמותחת עוד קצת את תקופת החגים, ובעיקר היה נחמד ליהנות מהתוצרים שלה. הגאלט שטעמתי היה טעים ועשיר, עם עלעלי בצק פריכים וקרם שקדים ארומטי (ובל נשכח את החיפושית הקטנה שהתחבאה בתוכו וזיכתה אותי בכתר), והבוש דה נואל המיניאטורי שדגמתי –בציפוי קרם פרלין ושברי לוז מסוכרים- היה עשיר כמצופה, רק קצת מתוק מדי. לא שזה הפריע לי כמובן לסיים את כולו.

IMG_3018

מי חשב שפחזניות, נצנצים ומחטי אורן ילכו כל כך טוב ביחד. פופליני

IMG_3031

גאלט חגיגי בנוסח דרום צרפת. פטיסרי ארנו דלמונטל

IMG_3033

מיני בוש דה נואל מצופה קרם פרלין. פטיסרי ארנו דלמונטל

IMG_3021

טארט הדרים חורפי. סבסטיאן גודאר

אגב, כדי למנוע אי הבנות, חשוב להבהיר שגם פופליני וגם גודאר שווים ביקור ואפילו עצירה ממושכת, שיניבו תיאור מעמיק יותר מזה שמובא כאן. שלא ישתמע אחרת. אני קצת חששתי להיקף המותניים ולגורל הארנק (בכל זאת, לא ממש התכוננתי כלכלית לוויקאנד הזה), אז הייתי חייבת לבחור. אבל אם אתם בחופשה שתוכננה מראש ומצאתם את עצמכם ברחוב מרטיר, אל תחשבו פעמיים אם לבקר בהן או לא. תיאור מפורט ומעורר תיאבון אפשר למצוא, איך לא, אצל שגרירת ישראל לענייני פטיסרי בפריז שרון הייניריך, כאן וכאן.

עוד במתוקים, בחלקו העליון של הרחוב נמצא פטיסרי מקסים בשם פאן-פאן (Pain Pain), שהבאגט שלו הוכתר ב-2012 כטוב בפריז. המקום מציע מגוון נאה של טארטלטים, איקלרים, קרואסונים, בריושים וקישים מלוחים. אני דגמתי את איקלייר הפיסטוק של המקום, שהיה מלא בקרם עשיר עם ניחוח פיסטוקי עדין אך מובהק, ואת עוגת האופרה. אחרי כל כך הרבה עונות של ה-Great British וה-Great Australian Bake Off , שהציגו את העוגה הזו פעם אחר פעם, לא יכולתי לתת להזדמנות כזו לחמוק. היא אמנם הייתה, כצפוי, קצת כבדה ושוקולדית לטעמי, אבל הצטיינה בשכבות חדות וחיתוך מדויק, כמו שאופרה צריכה להיות.

IMG_2990

Pain Pain

מלבד מתוקים, אפשר למצוא ברחוב גם כמה וכמה מעדניות מתמחות. בתחתית הרחוב מרוכזות כמה חנויות פרומז'רי ושרקוטרי קטנות ומבטיחות (כתובות ושמות מדויקים אין לי, אבל התצוגה מבטיחה שלא תוכלו לפספס). קצת למעלה מהן, באותו צד של פופליני וגודאר, נמצאת מעדניה נוספת, גדולה מאלו שבתחתית הרחוב, שמציעה מגוון רחב של מיטב מוצרי המטבח הצרפתי. זה המקום למי שרוצים ללכת full French: אפשר למצוא בו מגוון צנצנות של פאטה חזיר ואווז, נקניקים מובחרים, גבינות ריחניות, ריבות ומרקחות, חרדל, תבלינים ושאר מוצרי מזווה שיביאו את טעמה של צרפת היישר למטבח הפרטי שלכם. לבושתי אין לי לא את השם ולא את הכתובת המדויקת של המעדניה, אבל היא הייתה מרשימה במידה כזו שהיה חבל לא להזכיר אותה רק בגלל זה. כמו שאני מקווה שאפשר להבין מהפוסט, אין מה להפסיד משיטוט עצל במרטיר בניסיון למצוא אותה.

עוד פנינה שראוי להזכיר בהקשר זה, במיוחד אם אתם מחובבי המתוק, היא La Chambre aux Confitures – מקדש של ריבות, קונפיטורות, דבש, ממרחי קרמל וממרחי שוקולד מהטובים שאפשר למצוא בפריז וכנראה גם בכלל. בין השאר (והרשימה ארוכה), אפשר למצוא קרמל מלוח עם מחית פרלין, קרמל שוקולד לבן ותה, ממרח שוקולד-דובדבן וממרח קוקוס, מנגו ושוקולד לבן. תחום הפירות בכלל מדהים: הקונפיטורות מחולקות לעונות וצבעים, כך שאפשר לעבור בין פירות אקזוטיים, פירות קיץ צהובים, פירות קיץ שחורים, פירות יער, ופירות חורף, סתיו ואביב. בין הטעמים הרבים אפשר למצוא מרקחת רובארב-ג'ינג'ר ומרקחת עגבניות ירוקות (אביב), מרקחות משמש וקליפת תפוז, שזיף ואגוזי לוז, שזיף-קינמון ודובדבן-וניל (קיץ), ערמוני בר מסוכרים, חבושים עם לימון ווניל, תאנה עם דבש וקינמון (סתיו), תפוז-אשכולית (חורף) ואננס-וניל (אקזוטי). בקיצור, לאכול את המקלדת.

כדי שיהיה לכם על מה להגיש את כל הכבודה המשובחת הזו, תוכלו לעצור ב-3PAR5, חנות עיצוב וכלי בית במרטיר 25. אפשר למצוא בה תיקים וצעיפים אלגנטיים, גופי תאורה קטנים, אגרטלים עדינים, כריות דקורטיביות, וכמובן כלי מטבח מעוצבים לעילא. אני התחדשתי בצלחות וקערות יפהפיות, שהופכות כל ארוחה שמוגשת עליהן לטעימה כפליים.

IMG_3027

כל מה שיפה בפריז, בגודל שמתאים למזוודה. 3PAR5

גם במעלה הרחוב, בעליה ימינה לרו ל'ווייוויל (Rue la Vieuville), שממשיך את רו דה מרטיר, אפשר למצוא חנויות עיצוב קטנות וחביבות. חלקן מציעות כלים ואביזרים יפהפיים, אחרות נוטות קצת יותר לכיוון ה-joke shop (אבל עם שיק צרפתי). גם כאן אין לי שם או כתובת מדויקת (Shame on me. I know), אבל בעלייה דרך רו דה ווייוויל, וממנה דרך המדרגות של רו דרווה (Rue Drevet) לכיוון כיכר המונמרטר, נמצאות כמה חנויות כאלה. האלגנטיות היו בסגנון של 3PAR5, וה-joke shops הציעו מוצרים מבדחים כדוגמת סבונים שמעוצבים כאיקלריים וכמקרונים, סינרים דקורטיביים, כפיות עם עיטור קאפקייקס בראשן, שפמים לעיטור קשיות שתיה ועוד. המסקנה, בלי ספק, היא שמלבד זה שהצרפתים יכולים לגרום לכל דבר להיראות יפה יותר, למבקרים כמוני כדאי לרשום מה הם רואים ואיפה ולא לוותר על כך במחשבה שבמילא לא הולך לצאת מהענין פוסט.

מלבד מאכלים שימלאו לכם את הבטן וכלים שיקשטו לכם את המטבח, אפשר למצוא במעלה הרחוב גם חנויות מעצבים ובגדי יד שנייה, יקרות יותר או פחות. המחירים בבוטיקים המעוצבים והמפונפנים יותר היו בהתאם, אבל יש בנמצא גם כמה חנויות עם היצע מכובד של תיקים, נעליים, שמלות, ג'קטים וסוודרים במחירים נוחים לכל כיס. מומלץ בהחלט לעצור ולנבור. קראו לי שטחית, אבל בינינו, אין כיף מלענות על "יוווו מאיפה הסוודר היפה שלך??" עם התשובה האניגמאטית "מחנות יד שניה בפריז".

IMG_3003-2

וינטג' במחיר שווה לכל כיס. Chine Machine

כתובות:

Marché des Enfants Rouges – שוק הילדים האדומים 

39 Rue de Bretagne, 75003 Paris

שלישי-חמישי: 8:30-13:00, 16:00-19:30

שישי ושבת: 8:30-13:00, 16:00-20:00

ראשון: 8:30-14:00

Sébastien Gaudard – Pâtisserie des Martyrs

22 Rue des Martyrs, 75009 Paris

Popelini

44 Rue des Martyrs, 75009 Paris

Arnaud Delmontel

39 Rue des Martyrs, 75009 Paris

Pain Pain

88 Rue des Martyrs, 75018, Paris

La Chambre aux Confitures

9 Rue des Martyrs, 75009 Paris

3PAR5 (עיצוב, כלי בית ואקססוריז)

25 Rue des Martyrs, 75009, Paris

Chine Machine (בגדי יד שניה)

100 Rue des Martyrs, 75018, Paris

La Boutique Noire (בגדי יד שניה ומעצבים)

22 Rue la Vieuville, 75018, Paris