בזיליקום, בלגן ובירוקרטיה: פוסט ראשון מאיטליה

מאז שהגעתי לברה כולם לא מפסיקים לשאול אותי איך הולך בחו"ל ומה נשמע עם הלימודים ואם החיים באיטליה באמת כאלה דולצ'ה כמו שאומרים. האמת? התשובה מורכבת. העיירה כאן קסומה וציורית כמו בתמונות, הלימודים מרתקים והפוקצ'ה נהדרת, אבל, מה לעשות, עדיין יש אבל. שום דבר שבאמת יכול לפגום במה שלאוניברסיטה יש להציע ובטח ובטח שלא בענין שלי בגסטרונומיה, ובכל זאת. יש דברים שהיה נחמד לדעת מראש, לפני ההגעה. נכון שקשיים הם לא חומר קלאסי לבלוגים, בטח לא לבלוגים שעוסקים באוכל ובטיולים, קל וחומר כשכותבים עליהם, מכל המקומות שבעולם, דווקא מאיטליה. אבל לטובת מי מכם שחושבים להגיע לכאן בעצמם יום אחד ורוצים להיות קצת יותר בעניינים, אני הולכת לתאר כאן לפחות חלק מהם. זה win-win, אתם רואים: הסטודנטים לעתיד יוכלו להתכונן למעבר יותר טוב ואני אוכל לשחרר קצת קיטור ולהמשיך הלאה. וזהו, מבטיחה לא לקטר לכם פה יותר על כלום. בכל זאת, באנו ליהנות.

UNISG. לקוח מאתר האוניברסיטה

UNISG. זה באמת נראה ככה במציאות, הבעיה היא הבירוקרטיה בדרך לשם. לקוח מאתר האוניברסיטה

קודם כל, ברה. עמית כתב שלעבור לאיטליה ולהגיע לברה זה קצת כמו להגיע לישראל ולגור בכרמיאל. לי ברה קצת יותר מזכירה קיבוץ דמיוני שנמצא איפושהו בשדות ליד כרמיאל. במלים אחרות, זה די חור. ההגעה לכאן מהשדה במילאנו לוקחת יום שלם, שרובו המתנה מתישה לאוטובוסים ומאבק עם נוסעים אחרים על מקום למזוודות בתא המטען. ההמלצה שלי היא לקחת אתכם חולצה להחלפה, ספר נחמד או בטריה ניידת, והרבה מצב רוח טוב. אין דרך אחרת.

העיר עצמה, כשכבר מגיעים אליה, באמת קטנה, חמודה ורומנטית כמו שמבטיחים, אבל לא קל להסתדר בה בתור זר. הבירוקרטיה האיטלקית איטית, מסובכת ומעיקה כמעט כמו התחבורה לברה. האוניברסיטה אמנם שולחת מידע מפורט בנוגע למסמכים ולאישורים הרבים והשונים שצריך להוציא לקראת הלימודים, אבל זה לא אומר שיחד עם כל האישורים לא תצא לכם גם חלק מהנשמה בדרך. וכדי להוסיף ששון לשמחה, מהר מאד אתם תגלו שאף אחד, אבל אף אחד, לא מדבר אנגלית. לא במשטרה, לא בדואר, ואפילו לא במשרדי ההגירה המקומיים. אפילו באוניברסיטה עצמה אפשר למצוא ספרניות שיבהו בכם בתמיהה כשתפנו אליהן באנגלית. בקיצור, תשכחו מ-college town עם אווירה בינלאומית ותדאגו להגיע לכאן עם חבילה טובה ומפנקת של ווייפיי. אתם תזדקקו לה ובעיקר לגוגל טרנסלייט כדי לתרגם, בעמל רב, את כל הטפסים שתצטרכו למלא מיד עם ההגעה (כן כן, לפני שבכלל תוכלו לרכוש סים מקומי), שלא לדבר על תקשורת עם פקידים מקומיים, מוכרים בחנויות או סתם הכוונה מעוברי אורח. לי אישית כל התקשורת הכתובה הזו גרמה להרגיש כמו סטיבן הוקינג, רק בלי התהילה והפרסים. סתם מוגבלת. התקנה של ווייפיי בבית, אגב, לוקחת כאן בין שבועיים לחודש כי יש רק טכנאי אינטרנט אחד בכל ברה. הוא כבר יתקשר אליכם, בהפתעה, כשיגיע תורכם להתקנה.

לרוע המזל, בירוקרטיה ושפה הם לא המכשולים היחידים שתיתקלו בהם כאן. כל החנויות נסגרות לסיאסטה בין סביבות 12:00 לסביבות 15:00, ואיכשהו זה תמיד יוצא בדיוק מתי שהכי תצטרכו אותן. האוטובוס מברה, איפה שרוב הסטודנטים גרים, לפולנזו, שבה נמצאת האוניבסיטה, מגיע בתדירות משונה שתיאלץ אתכם או להגיע שעה מוקדם בבוקר או לאחר לשיעורים. מיילים עם עדכונים חשובים תמיד איכשהו מגיעים ברגע האחרון, ולפעמים גם כמה רגעים אחריו. באף מקום אי אפשר למצוא כוסות וכפיות מדידה (אופים חובבים – ראו הוזהרתם!). לחמאה יש טעם של מים וחמאת בוטנים היא מצרך אקזוטי שאפשר למצוא רק בחנות של המהגרים, שלא לדבר על טחינה או כוסברה (שלא בנמצא בכלל, אבל לפחות לזה הגעתי מוכנה מנטלית אז זה בסדר). הרחובות, לא נעים לכתוב, מרובדים בקקי של כלבים. בקיצור, תדמית רומנטית זה טוב ויפה ואפילו לא כל כך רחוק מהמציאות, אבל בסוף כדאי לזכור שאתם מגיעים לכפר, על יתרונותיו (שכר דירה זול ויוקר מחיה נמוך, סמטאות ציוריות ונופים יפים) וחסרונותיו (לעיל). אף אחד מהקשיים האלה לא צריך למנוע מכם להגיע לכאן -אני עדיין מרגישה ברת מזל ואסירת תודה על זה שאני פה, ולא הייתי ממירה את יוניסג בשום דבר אחר- אבל כדאי לזכור אותם ולבוא מוכנים. בסוף מתרגלים ונדמה לי שאפילו מתחילים ליהנות. Time will tell.