כשכיכר העיר הופכת לכפר: ביקור ביוניין סקוור

אחד הסרטים האהובים עלי בתור ילדה היה בחזרה לעתיד (הראשון. נו ברור). כמי שעוד התרוצצה בחיתולים בסוף שנות השמונים קצת פספסתי את האימפקט של הסרט בזמן אמת, אבל האחים הגדולים שלי דאגו להכיר לי את הקלאסיקה העל-זמנית הזו (no pun intended) היטב, וכמו הרבה ילדים אחרים אז כנראה, מסע בזמן עם מייקל ג'יי פוקס הפך עבורי לחלום אולטימטיבי.

כשגדלתי הבנתי שמכונת זמן כנראה לא תהיה לי (ועל מייקל המסכן בכלל אין מה לדבר), אבל בכלל בלי להתכוון יצא שדילוגים בין שעות, ימים ואזורי זמן הפך אצלי לדבר שבשגרה. כשמתחילים לעבוד כדיילים לא ממש חושבים על זה, אבל להיות דיילת אוויר זה קצת כמו להחזיק מכונת זמן פרטית משלך: את ממריאה ללוס אנג'לס באמצע הלילה, ולמרות שעברו כבר 18 שעות מאז שיצאתם השעה רק 7 בבוקר כשנוחתים. את יוצאת לניו-יורק בבוקר ומגיעה לעיר בדיוק בזמן לארוחת ערב מוקדמת או איזה קוקטייל קליל, אפילו שהשעון על היד שלך (כן, שעון יד. עם רצועה והכל. לכל הדיילים יש כזה. תאמינו או לא אבל זה חלק סמי-רשמי מהמדים וללא ספק הפריט הכי שימושי שיש עלינו בטיסות, אולי חוץ מליפסטיק) מראה שכבר אחרי חצות. את ממריאה חזרה מהודו בערב, וכשאת מגיעה הביתה עדיין חושך בחוץ איכשהו. זה אולי לא מגניב כמו בסרט, אבל זה בכל זאת הכי קרוב שאפשר.

הדאונסייד של כל הדילוגים האלה בזמן, וזה כבר ממש כמו בסרט, הוא הבלגן האטומי והכאוס הכללי שמתלווה אליהם. כבר שנתיים וחצי שאני לא בטוחה איזה יום היום. סופי השבוע שלי יכולים להימרח על פני ארבעה ימים ויותר בניו-יורק או בנגקוק, או להיעלם לגמרי בין קוויקי בוקר בשישי לטיסת ערב במוצ"ש. 3 ימים בבית באמצע השבוע הופכים לדבר שבשגרה, ואני לא מצליחה להבין למה אף אחד לא יכול להצטרף אלי לבילוי בים או לאן השותפה החדשה שלי נעלמת כל יום לכל כך הרבה שעות, עד שבסוף אני קולטת שזה בגלל שהם כולם פשוט צריכים ללכת לעבודה (כל יום! בלתי נתפס!). בקיצור, תפיסת הזמן של דיילים משובשת כמעט כמו לוח הטיסות של טורקיש איירווייז ביום שאחרי הפוטש.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה בעצם להסביר (לא נעים לי לכתוב 'לתרץ') את האיחור המביש שהפוסט הזה עולה בו. בחיי שתכננתי להעלות אותו כבר לפני שבועות, בחיי, אבל בין סטנדביי לקוויקים לסופי-שבוע-באורך-שבוע בניו-יורק, לא היה קל למצוא זמן לשבת ולברור תמונות מול המחשב או לכתוב פוסט ראוי, ומפה לשם, הופס! עברו כבר חודשיים והפוסט עדיין בשלבי עריכה.

למרות זאת, ועכשיו שניסחתי לעצמי כתב הגנה, החלטתי להתגבר על המבוכה ולספר שלפני כמה (וכמה..) שבועות, בסוף מאי, ביליתי בארה"ב את ה-Memorial Day Weekend, שמסמן עבור האמריקאים את תחילתו הלא רשמית של הקיץ במדינה. החג, שבאמריקה כמו באמריקה, מצוין בעיקר על ידי סיילים חגיגיים וברביקיו ומזכיר יותר את יום העצמאות מאשר יום הזיכרון בעיניים ישראליות, לא אכזב והביא איתו סופ"ש קייצי למהדרין. מזג האוויר החמים והשמש הנעימה, שאי שם במאי עוד היו נדירים יחסית בניו-יורק, סיפקו הזדמנות מצוינת לבקר ב-Union Square Greenmarket, שידוע גם כשוק האיכרים של היוניין סקוור ונחשב לאחד השווקים הפתוחים המוצלחים והמוערכים בניו-יורק (ובכלל).

apples union square greenmarket

השוק, שמציין השנה ארבעים שנים להיווסדו, התחיל כיוזמה קטנה של בארי בנפ, מתכנן עירוני תושב ניו-יורק ונכד לסבא חקלאי, שראה איך החוות המשפחתיות שלו ושל המשפחות מסביב הולכות וקמלות, מצטמקות ונעלמות בקרב מול התאגידים הגדולים. היוזמה הראשונית נועדה לאפשר לחקלאים הקטנים למכור ישירות לצרכנים העירוניים מבלי לסבול מפערי התיווך שנגסו ברווחים שלהם בשיטתיות, ולנסות להבטיח כך את המשך קיומן, שנראה אז רעוע למדי, כמעט חסר סיכוי. מאז זרמו כבר הרבה מים בהדסון, ומה שהתחיל כשוק קטנטן של 12 איכרים שאך בקושי השתכנעו להשתתף גדל והתפתח לאוסף שלם של שווקים בעלי שם עולמי שפועלים ממנהטן לקווינס ומברוקלין לברונקס.

IMG_3341

IMG_3365

IMG_3505

IMG_3403

השוק המקורי ביוניין סקוור נותר המרכזי והמפורסם מבין השווקים השונים, והוא מציע את מיטב התוצרת החקלאית של איכרי ניו-יורק, ניו-ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס, ניו-אנגלנד, וורמונט וקונטיקט. אפשר למצוא בו עשרות רבות של זני פירות וירקות שלא נמכרים באף סופר, גבינות מייצור מקומי, דגה, מוצרי שרקוטרי ייחודיים, וחומרי גלם ומוצרי מזון יצירתיים שאופייניים למקום ולעונה, מסוכריות מייפל מתובלות מוורמונט, יין רובארב שנמכר רק באביב, לאבנה (מדהימה!) מחלב באפלו או עצמות ביזון צלויות ומוכנות לשימוש בציר.

IMG_3534

IMG_3573

IMG_3374

IMG_3417

IMG_3450

IMG_3418

IMG_3415

IMG_3484-2

IMG_3513

אני ביקרתי במקום בדיוק בתפר שבין האביב לקיץ, כך שמצאתי שוק פרחוני ויפה במיוחד עם תוצרת מגוונת שמאפיינת את שתי העונות.

IMG_3297

IMG_3288

IMG_3497

בערך במרכז השוק ניצב דוכן מידע בו ניתן למצוא ברושורים מברושורים שונים, מפה של השוק, מידע על החקלאים החברים בו ועובדות נחמדות שיענו על כל שאלותיכם (תוכלו לאתר אותו כבר מרחוק לפי הדגל הורוד שמתנוסס מעליו). לצד הדוכן הקטן מסתתר מעמד מתכונים, שמציע מגוון של מתכונים עונתיים בכיכובם של הירקות, הפירות ושאר חומרי הגלם שאפשר למצוא בשוק.

IMG_3471

IMG_3489

IMG_3398

IMG_3424

IMG_3315

IMG_3563

IMG_3349

אם את רוב התוצרת, שמצטיינת בטריות ועונתיות, אי אפשר כל כך לקחת חזרה הביתה (אלא אם בא לכם להסתבך עם משרד החקלאות, או שלחלופין התמזל מזלכם והבית שלכם הוא בניו-יורק), אזי שמתכונים אפשר גם אפשר. (מי שמתעניין עוד אגב וודאי ישמח לדעת שארגון Grow NYC , שמפעיל את השוק, הוציא ב-2014 ספר בישול שלם [ושני במספר כבר], שלא רק שם בקדמת הבמה את התוצרת שהשוק מציע אלא מציג גם את סיפוריהם של החקלאים שגידלו וייצרו אותה. מעין פארם טו טייבל גרסת הכריכה הקשה. אני עצמי לא הצלחתי עדיין לשים עליו יד, אבל בהתחשב בכך שבשלנים וכותבי אוכל כמו  מליסה קלארק מהניו יורק טיימס, הסופר מייקל פולן, המסעדן דניאל בולו, אמנדה הסר מ-Food52 וכריסטינה טוסי מה-Milk Bar נמצאים בין השפים והכותבים שתרמו לו מתכונים, אפשר להניח שמדובר באסופה ראויה למדי).

את המתכון שכאן מצאתי תוך כדי סיבוב בשוק, והוא מציע את הגרסה היוניין סקוורית לסוקה (socca)– מעין קרפ מלוח מקמח חומוס שנפוץ באזורי החוף של צפון מערב איטליה ודרום מזרח צרפת. הגרסה הבסיסית שלו כוללת רק קמח חומוס, מים, שמן זית וקצת מלח ופלפל לתיבול, אבל הגיוונים אינסופיים. באזורים מסוימים באיטליה למשל נהוג להוסיף לבלילה ארטישוק, בצל או דגיגונים קטנים, לתחוב פרוסות סוקה מוכנות לתוך פוקצ'ות שמנמנות או לטגן אותן לאחר האפייה לאקסטרה קריספיות ולאכול כמו צ'יפס.

כיאה לשפע שאפשר למצוא בשוק הניו-יורקי, הגרסה היוניין-סקוורית מועשרת באספרגוס, עירית ותבלינים, ובהתאם למגמות עכשוויות בעולם האוכל, גם סטייפלז טבעוניים כמו חלב קוקוס ושמרי בירה (על תקן שמנת ופרמז'ן, רק מוסריים) מצאו את דרכם לתוכה. את האספרגוס, שנפוץ למדי בניו יורק אבל קצת יותר נדיר ויקר כאן אצלנו, החלפתי, ברוח המקומיות והעונתיות שמאפיינת שווקי איכרים באשר הם, בגאוות המטבח הישראלי העכשווי, הכרובית. ברוקולי וכרוב (מפורקים קטן-קטן) יתאימו פה מאד גם הם.

socca

סוקה, גרסת יוניין סקוור: (נערך ופורסם במקור על ידי אנשי feedfeed, בשיתוף עם ארגון Grow NYC)

מצרכים:

1/2 1 כוסות קמח חומוס

1 כוס מים חמימים

1/2 כוס חלב קוקוס (לא חובה לטעמי אבל ככה עושים את זה ביוניין סקוור)

2 כפות שמן זית

1/2-3/4 כפית מלח ים

1/2 כפית כמון, או לפי הטעם (אין מה להתקמצן על כמון, במיוחד בכל מה שקשור לחומוס)

1/4 כפית כורכום, או לפי הטעם (פה דווקא הייתי נזהרת. לכורכום יש נטייה להשתלט)

1 כף שמרי בירה (או 1 כף גבינת פרמז'ן מגוררת. אופציונאלי אבל מוסיף המון)

1 שן שום,קלופה וכתושה

חופן עירית קצוצה

כמה פרחי כרובית (ממה שנשאר מהכרובית לא יהיה חסר מה לעשות), מפוררים לפרחים קטנים מאד

מלח גס ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה:

מרפדים תבנית תנור בנייר כסף ומחממים תנור ל-180 מעלות.

בקערה גדולה, מערבבים יחד קמח חומוס, מלח ותבלינים. משתדלים לפרק ולפורר את גושי הקמח בעזרת מזלג או מטרפה. מוסיפים מים, חלב קוקוס, כף 1 (מתוך 2) של שמן זית ופרמז'ן אם רוצים. מערבבים עד שהתערובת אחידה וחלקה ואין גושים.

מוסיפים פנימה את השום הכתוש וכחצי מהעירית ומערבבים קלות. משאירים את התערובת לנוח למשך 20 דקות לפחות בטמפרטורת החדר.

בזמן שהתערובת נחה, מכניסים את פרחי הכרובית לתנור לצלייה ראשונית (הסוקה עצמה נאפית זמן קצר למדי שלא מספיק לצלייה הגונה של הכרובית, כך שצריך להתחיל את האפייה שלה מראש). כעבור 20-30 דקות (תלוי בתנור ובכמה שחומה אתם רוצים את הכרובית שלכם), מוציאים את הכרובית מהתנור ומניחים בצד.

מעלים את חום התנור ל-200 מעלות ומזרזפים את שארית שמן הזית בכלי חסין חום, לכיסוי מלא של התחתית (במידת הצורך מוסיפים עוד קצת שמן). מעבירים את הכלי המשומן לתנור החם לכמה דקות ונותנים לשמן להתלהט. כשהשמן חם, מוציאים (בזהירות!) את הכלי הלוהט מהתנור ומוזגים פנימה שכבה דקה מתערובת החומוס. הסוקה צריכה להיות קצת יותר עבה מקרפ קלאסי אבל עדיין יותר דקה מפנקייק ממוצע (במידת הצורך עובדים בנגלות – כל הכיף בסוקה הוא בפריכות ובקצוות השחומים). מפזרים בזריזות את שאר העירית הקצוצה ואת פרחי הכרובית שצלינו קודם ומחזירים לתנור. אופים כ-10 דקות, עד שהקצוות משחימים היטב. מוציאים מהתנור ומניחים להתקרר לכמה דקות. לפני ההגשה בוזקים בנדיבות פלפל שחור גרוס ומעט מלח גס. המהדרין יוסיפו מעל גם שפריץ של שמן זית. אוכלים חם.

קוויקי רודוס

באופן טבעי, רוב המטבחים והמאכלים עליהם אני כותבת כאן שייכים לארצות רחוקות. אם המדינה קרובה, כנראה שהטיסה תהיה קוויקי ושלא נקבל שהייה ביעד, כך שלא ממש יהיו לי הרפתקאות קולינריות לכתוב עליהן. זמן הטיסה הממוצע בקוויקים נע בין 3-5 שעות לכל כיוון, וסך הזמן שאנחנו מבלים מחוץ לבית לפני, אחרי ובין כל לֶג (קטע טיסה) נע בין 12-15 שעות, בהתאמה. אני מניחה שמשמרות כאלה ארוכות נשמעות די מתישות (והן אכן כאלה), אבל סבבי הטיסה הארוכים האלה לפחות מתגמלים כלכלית. לעומתם, יש טיסות קצרות במיוחד שנחשבות 'טיסות פח' שלא שווה לצאת בשבילן מהבית, שלא לדבר על להתאפר, למרוח לק, לגהץ מדים ולסדר את השיער. בראש הרשימה המפוקפקת הזו נמצאת הטיסה ללרנקה, ומיד אחריה אתונה, רודוס ושאר יעדים ביוון וסביבותיה. זמן הטיסה עצמו (שרק עליו למעשה אנחנו מקבלים תשלום) קצר מאד ומשתווה –לעתים אפילו עולה- על הזמן שאנחנו מבלים על הקרקע. בלרנקה למשל, הזמן שלוקח לי להגיע עם המונית מהבית לשדה ארוך יותר מהזמן שלוקח להגיע מבן גוריון לשדה בקפריסין. שזה, בטח תסכימו איתי, קצת מגוחך. אבל לטיסות מהסוג הזה יש גם כמה יתרונות. הזמן שאנחנו מבלים מחוץ לבית מסתכם ב-6-8 שעות, ממש כמו יום עבודה רגיל, כך שאפשר לקבוע תוכניות וסידורים ביום שיש בו טיסה, מה שדי קשה לעשות בדרך כלל. סטודנטים והורים (ויש לא מעט כאלה אצלנו) לפעמים ממש יתאמצו לעלות על טיסות מהסוג הזה. והאפשרות לסיים מדי פעם יום עבודה בלי לסבול מכאבי גב ורגליים, גם היא נחמדה.

החביב עלי מכל היעדים הקצרים הוא רודוס. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, בקוויקים קל לשכוח לאן בכלל אנחנו טסים ואיפה נחתנו. רוב שדות התעופה שנחתתי בהם באירופה גנריים למדי ודומים זה לזה, לפחות במבט מרחבת המטוסים.

Flight Attendant meme

לקוח במקור מכאן

ברודוס, לעומת זאת, זה לא ככה. השדה באי קטן וחמוד ויושב ממש על החוף. כשפותחים את דלת המטוס אפשר להריח את הים, להרגיש את המלח על השפתיים ולראות את ההרים והכפרים מסביב, שזה לא רע בכלל לאמצע יום עבודה שעיקרו בקופסת מתכת אטומה בגובה 40,000 רגל. מה גם שכירושלמית, זה הכי קרוב שהגעתי לים מזה הרבה מאד זמן.

שדה התעופה ברודוס

קו החוף

אבל היתרון האמיתי מתחבא בכלל בתוך הטרמינל עצמו: לפי שמועות שהגיעו מדיילות ותיקות יותר, בדיוטי פרי ברודוס אפשר למצוא מבחר נאה של שמן זית, חלומי, פטה, זיתים ושאר מעדנים יווניים שבארץ עולים כפול, בוודאי באיכות הזו. אם הפֶּרְסֵר מרשה, אפשר להתגנב לרגע לשדה ולחזור לארץ עם מזוודה מלאה בהפתעות. בגלל שמגבלות המכס בארץ פחות או יותר אוסרות על צוות אוויר לקנות מוצרים פטורים ממכס בקוויקים (ובגלל שאני די חננה סך הכל), לא ירדתי לטרמינל ולא קניתי כלום, אבל חזרתי לארץ עם חשק עז לטעום קצת מחופי יוון אצלי בצלחת. המתכון שמובא כאן הוא לא בדיוק קלאסיקה יוונית, אבל הוא מביא את ה-essence של המטבח הים-תיכוני הרענן הזה היישר אליכם, גם בלי לעלות על הטיסה הבאה לאתונה.

ממרח פטה-שום-שמיר

מתכון קליל ומהיר (ממש כמו קוויקי רודוס) שמאגד בתוכו טעמים יווניים קלאסיים של פטה, שמן זית ועשבי תיבול. הממרח הולך מצוין יחד עם לחם טוב או קרקרים ולצד סלט רענן של עגבניות, מלפפונים, בצל סגול וזיתי קלמטה. אפשר גם להוציא ממנו כף או שתיים, להוסיף קצת אקסטרה שמן זית ולימון ולהשתמש פשוט כרוטב לסלט, או אפילו לנשנש ממנו סתם ככה, עם כפית.

ממרח פטה-שום-שמיר

מבוסס על מתכון של אנדריאה וחנה מהבלוג החמוד 'The Cookery Wife', עם מעט שינויים והתאמות שלי.

מצרכים:

280 גרם פטה מפוררת (עדיף מחלב כבשים אבל גם פטה בקר תעשה את העבודה)

120 גרם גבינת שמנת (בדרך כלל אני אוהבת את פילדלפיה האמריקאית, אבל כאן מצאתי שגבינת 5% במה שקרוי 'מרקם שמנת' שומרת על הממרח קליל ועובדת טוב יותר)

רבע כוס שמיר טרי, קצוץ

רבע כפית פלפל שחור גרוס

3 שיני שום, כתושות

1 כפית קצח

חצי לימון גדול, סחוט

רבע כוס שמן זית

1 כף מים

אופן ההכנה:

מערבבים יחד פטה, גבינת שמנת ולימון במעבד מזון במהירות בינונית. לאחר כמה שניות של ערבוב, מוסיפים את שאר המרכיבים: שמיר, פלפל שחור, שום, קצח, לימון, שמן זית ומים.

ממרח פטה-שום-שמיר

מערבבים עד שהתערובת אחידה ומעבירים לכלי מתאים. מאחסנים במקרר. הממרח נשמר במיטבו עד ל-4 ימים מההכנה.

לונדון-ג'רוזלם

אנשים לפעמים חושבים שבתור דיילים אנחנו מבלים כל הזמן בחו"ל, ושכל טיסה מסתיימת בביקור במדינת היעד שאליה טסים, אבל האמת היא שזה ממש לא מדויק. לאירופה, למשל, אנחנו טסים המון, אבל כמעט ולא מבלים בה זמן ממשי. רוב הטיסות הן טיסות סבב –מה שמכונה בעגה הדיילית 'קוויקים'- בהן אנחנו טסים לבירה אירופאית כזו או אחרת עם מטוס מלא נוסעים, נוחתים, מבלים בערך שעתיים על הקרקע, ויוצאים שוב חזרה עם מטוס מלא בנוסעים שבדיוק סיימו את החופשה. למעשה, אנחנו אפילו לא יוצאים מהמטוס לאיזה סיבוב בטרמינל (אולי חוץ מבבריסל, שבדיוטי פרי שלה יש חנות צוות מפוארת בה כל הדיילים אוהבים לקנות קופסאות שוקולד). הרבה פעמים אני אפילו לא זוכרת איפה נחתתי ונזכרת שוב רק כשאני שומעת את המבטא של הנוסעים בבורדינג.

ההזדמנות הכמעט יחידה בה יוצא לנו לשהות באירופה היא בסופי שבוע (אנחנו קוראים להם תמיד וויקאנדים), שבהם החברה לא מפעילה הרבה טיסות. בזכות מדיניות-השבת הזו, זכיתי לבקר בלונדון לראשונה בחיי. שנים תכננתי לנסוע אליה אבל היא תמיד התגלתה כרחוקה ויקרה מדי לתקציב שלי, כך שמאד שמחתי על ההזדמנות הזו, שנחשבת נדירה גם בקרב הדיילים.

London phone booth

כי אי אפשר פוסט על לונדון בלי אחד כזה בסביבה

את היום שלי בעיר פתחתי בשיטוט בפורטבלו מרקט שבנוטינג היל. לונדון מלאה בשווקים מעולים, ולחובבת שווקים שכמוני לא היה קל בכלל לבחור רק אחד ללכת אליו. בסוף בחרתי את השוק שנראה היה שאוכל לראות בו קצת מהכל – אוכל רחוב, דוכני יד שניה, חנויות בוטיק, ענתיקות, אמנים ועוד כל מיני. וגם, אוקיי, אני מודה, הלוקיישן האטרקטיבי, יחד עם חולשה ליו גרנט ולקומדיה רומנטית מסוימת, עזרו להכריע את הכף.

פורטבלו התגלה כהומה, תוסס ומהנה. השוק מעט תיירותי אמנם אבל עדיין בריטי למדי באופיו, הרבה בזכות המחירים השערורייתיים של (כמעט) הכל, אבל לא רק. הדוכנים בחלק הראשון של השוק מציעים מגוון עצום של ענתיקות בסגנון בריטי – כלי הגשה, סכו"ם, תחתיות כוסות, קריסטלים, מקטרות ושאר שטויות כיפיות. בחלקים הפנימיים יותר של השוק נמצאים דוכני וחנויות וינטג', יד שניה, יד ראשונה, תיקים ותכשיטים. גם כאן הסגנון האנגלי שולט: תוכלו למצוא צעיפים וחצאיות מבד סקוטי, מעילי פאנק בריטיים משנות השבעים, ואפילו כובעים מופרכים במיטב המסורת הבריטית שתוכלו לחבוש בפעם הבאה שתזדמנו לאיזה מירוץ סוסים בממלכה.

דוכני האוכל, לעומת זאת, מגוונים מאד ומציעים מבחר אקלקטי של מזון מכל העולם, החל בפוטייטו צ'יפס על מקל, עבור במי קוקוס ששותים, משל היינו בבנגקוק, ישר מהאגוז, פאייה פירות ים בסגנון ספרדי, פירות טריים ועוד ועוד. כדאי לבוא רעבים!

crisps on a stick

Potato chips on a stick. Portobello Market

spanish seafood - paella

פאייה. Portobello Market

Books for Cooks London

האוצרות הקולינריים האמיתיים מתחבאים מחוץ לדוכני המזון. Books for Cook/Notting Hill

החוויה הקולינרית שלי בשוק התמקדה דווקא בשתייה. בכניסה הדרומית לשוק יש חנות bubble tea (תה בועות, בתרגום חופשי), בה ניתן להשיג באבל טי (או באבל שייק) במגוון צבעים וטעמים, מטעמי תה מסורתיים כמו יסמין ותה ירוק, דרך טעמי פירות כדוגמת תפוח, ליצ'י, אפרסק, מנגו, תות וקיווי, ועד ל'מיוחדים' כדוגמת בנופי פאי, פסיפלורה-מלפפון ואסאי-פירות יער. הפעם הראשונה שקראתי על המשקה הזה הייתה בבלוג המסע של גל מפתיתים, ואחר כך אצל מאיה מבצק אלים וכבר מאז הייתי חייבת לטעום אותו. מדובר בתה קר ששותים עם קשית רחבה, שבתחתיתו פניני טפיוקה צ'ואיות ספוגות בטעמי תה שמחליקות לפה עם כל לגימה ומוסיפות טקסטורה נהדרת לתה המרענן. כיף של משקה! מקורו של הבאבל טי בטיוואן והוא נפוץ מאד במזרח הרחוק. למרבה השמחה, ולגמרי במקרה, הסתבר לי שהוא נפוץ גם בלונדון וקפצתי על ההזדמנות. עכשיו רק צריך שמישהו ירים את הכפפה גם בישראל.

bubble tea bubbleology

באבל טי ב- bubbleology

מאכל מעניין אחר שניסיתי הוא בלאק פודינג, או בשמו העברי מדכא התיאבון פודינג דם. מדובר במעין נקניקיה בריטית מסורתית, שמהווה חלק חשוב ואף חיוני מכל ארוחת בוקר מקומית ראויה לשמה. בניגוד לנקניקיות 'רגילות' שמכילות בשר, הבלאק פודינג עשוי מדם חזיר שבושל עם שיבולת שועל עד להסמכה. אחרי קירור הפודינג מתקרש ושומר על צורתו, ואז ניתן לאפות, לטגן או לצלות אותו, או אפילו לאכול אותו קר ורוטט כמו שהוא (אבל למה שמישהו יעשה כזה דבר). השם אמנם קצת מרתיע, אבל פרוסות פריכות, דקיקות ושחורות משחור של הפודינג הוגשו בארוחת הבוקר במלון והייתי חייבת לנסות. באופן מפתיע ומשעשע למדי, טעמו של המעדן המאד לא כשר הזה הזכיר לי בעיקר את הקישקע שהיינו אוכלים יחד עם החמין של שבת בבוקר כשהייתי ילדה. מה שהתאים בול, כי בעצם אכלתי את הארוחה הזו בדיוק בשבת בבוקר, בערך באותה השעה בה המוני בית ישראל חוזרים מבית הכנסת הביתה לארוחת השבת. געוואלד. וכן, זה היה מאד טעים.

את החלק השני של היום הקדשתי לצ'ק ליסט התיירותי הבלתי נמנע של ביקור ראשון בלונדון, שכלל סיבוב בביג בן, בתי הפרלמנט, כנסיית ווסטמיניסטר וארמון באקינגהאם, כולם במרחק הליכה קצר אחד מהשני. אני אמנם לא מתלהבת בדרך כלל מאטרקציות תיירותיות שמבקרים בהן רק כדי לסמן וי, אבל מה אומר לכם. הבריטים האלה יודעים לבנות. העוצמה, המורכבות והיופי של המבנים האלה –במיוחד הביג בן ועוד יותר ממנו בתי הפרלמנט- פשוט לא עוברים באף תמונה שתראו. חוץ מזה, ההליכה מהכנסיה לארמון עוברת דרך פארק סנט ג'יימס הפסטורלי והיפה שבו תוכלו לעצור ולהאכיל ברבורים, לצפות בסנאים או סתם להשתזף ולהכיר בריטים חתיכים. זו גם הדרך בה עוברת הכרכרה המלכותית בחתונות ושאר אירועים רשמיים, אז אפילו תוכלו להרגיש קצת מלכותיים. אם אתם מזדמנים לעיר ומעולם לא ראיתם את המונומנטים הארכיטקטוניים שלה, הקדישו שעה מזמנכם ועשו זאת. לא תתחרטו.

Big Ben

The Big Ben

Westminster Abbey London

Westminster Abbey

St. James's Park, London

פארק סנט ג'יימס

Horse Guards Parade, Whitehall, London

רחבת משמר הסוסים. כאן תמצאו שומרים בכובעים מצחיקים

Queen's Guard, London

וגם זה קורה בלונדון

אבל למרות כל ההקדמה הזו, האירוע החשוב ביותר בשהייה היה, איך לא, ביקור במסעדה של הבשלן המהולל (והירושלמי! כמוני 🙂 ) יותם אוטולנגי. אחרי חודשים שבהם בעיקר שמעתי עליו וריירתי מעל 'Jerusalem' שלו ושל סמי תמימי, ההזדמנות לבקר במסעדה ולטעום את הדבר האמיתי הרגישה כמו זכייה בלוטו. כדאי לדעת שיש כמה סניפי אוטולנגי בלונדון. אני בחרתי ללכת ל- Nopi, מסעדת הדגל שממוקמת בסוהו, ושבניגוד למרבית הסניפים האחרים, שעובדים בעיקר כמעדניות טייק אווי, פועלת כמסעדה לכל דבר וענין.

בגלל שהייתי לבדי, ידעתי שלא אוכל לטעום מהכל וניסיתי לגוון כמה שאפשר. לפתיחה הזמנתי 2 מנות של ירקות (כי אן דבר כזה אוטולנגי בלי ערימה מכובדת של ירקות בצד): לביבות קישואים וגבינת מאנורי יוונית עם יוגורט הל, וירקות שורש צלויים. לי, כישראלית, המנות הזכירו מאד כמה מהסלטים שאמא שלי מכינה לארוחת יום שישי: טעימים מאד, עשויים היטב, אבל לא יוצאי דופן או מפתיעים במיוחד. מצד שני, יכול מאד להיות שעבור האנגלים מדובר בשוס רציני. המטבח הבריטי (או האירופאי בכלל) לא ידוע ככזה שנותן לירקות הרבה מקום או מעמד על הצלחת, ולפחות מהבחינה הזו, המנות היו הצלחה מסחררת.

לעיקרית החלטתי ללכת על המנה הכי 'אקזוטית' בתפריט והזמנתי משהו שמעולם לא אכלתי לפני כן, ושקצת קשה למצוא בישראל בכלל ובירושלים בפרט, ובחרתי בתמנון. אוי התמנון. מה אומר ומה אדבר. אחת המנות המופלאות שאכלתי בחיי. הזרוע העסיסית והורדרדה הגיעה יחד עם קינואה אדומה וטפאנד זיתים, עשויים כולם לעילא ובדיוק ביחס ובמינון הנכון. הטעמים, המרקמים, האופן שבו כולם השתלבו יחד.. הכל במנה הזו היה מושלם. אם לא הייתי צריכה לשמור על מידה מינימלית של נימוסי שולחן (בכל זאת, אנגליה) כנראה שהייתי מלקקת את הצלחת. לפעמים מתחשק לי לקפוץ על מטוס ללונדון רק כדי לטעום אותה שוב.

כמחווה לאותה מנת תמנון נפלאה החלטתי להביא כאן מתכון למנת סי-פוד מפוארת אחרת של אוטולנגי ותמימי, מתוך ג'רוזלם שלהם וכפי שהוכנה במטבח הירושלמי הצנוע שלי.

שרימפס ברוטב עגבניות ופטה

מה צריך:

250 מ"ל יין לבן

3 שיני שום, קצוצות דק

3 כפות שמן זית ועוד קצת לקישוט

600 גרם עגבניות קלופות וקצוצות (אני השתמשתי בקופסה אחת של 800 גרם וסיננתי חלק מהנוזלים)

כפית סוכר

כפית – כפית וחצי אורגנו (מיובש)

לימון אחד

כ-1/2 ק"ג שרימפס לא מבושל, טרי (אם יש לכם מזל) או מופשר

120 גרם גבינת פטה, חתוכה לקוביות של כ-2 ס"מ

3 גבעולי בצל ירוק, קצוצים דק

מלח ופלפל

מה כדאי:

אורז, קוסקוס או לחם, שיספגו את טעמי התבשיל ויסדרו לכם ארוחה נהדרת.

מה עושים:

מחממים את התנור ל-230 מעלות צלזיוס.

במחבת מעט עמוקה או סיר, עדיף חסיני חום, מטגנים את השום הקצוץ בשמן הזית על אש בינונית-גבוהה במשך כדקה, עד שהשום מתחיל להזהיב.

מוסיפים בזהירות את העגבניות, היין הלבן, הסוכר, האורגנו, מלח ופלפל.

מקלפים מהלימון (השלם) כ-3 סרטים מהקליפה (קולפן ירקות סטנדרטי יעבוד פה מצוין), מוסיפים לסיר ומערבבים היטב. נותנים לתערובת להתבשל ולהסמיך, כ-20-25 דקות, על אש בינונית.

טועמים ומתקנים תיבול לפי הצורך, ומוציאים החוצה את קליפות הלימון.

מוסיפים את השרימפס, מערבבים בעדינות, ומניחים להכל להתבשל יחד כ-5-7 דקות נוספות. השרימפס צריך להתחיל להלבין, אבל לא להיות מוכן עד הסוף.

מעבירים את תכולת הסיר לכלי חסין חום (אני השתמשתי בתבנית אלומיניום והיה סבבה), מערבבים את קוביות הפטה לתוך התערובת ומפזרים בצל ירוק מעל.

מכניסים לתנור המחומם ל-3-5 דקות, עד שהחלק העליון מזהיב קלות והשרימפס מתבשל עוד טיפה, וזהו, המנה שלכם מוכנה! מומלץ לסחוט מעט לימון (יותר טעים) ולטפטף קצת שמן זית (יותר יפה) בעת ההגשה. בון א פטיט!

Ottolenghi shrimp recipe

אוטולנגי

 כתובות:

Portobello Road Market

Portobello Road, London, Greater London W10 5TA

(למה לעזאזל לא נכנסתי לשם, למה??) Books for Cooks

4 Blenheim Crescent, Notting Hill, London W11 1NN

Bubbleology

45 Pembridge Rd, Notting Hill, London W11 3HG

(מידע על סניפים נוספים ניתן למצוא כאן)

Nopi

21-22 Warwick Street, London W1B 5NE

(מידע על סניפים נוספים ובכלל על אוטולנגי ניתן למצוא כאן)