כשכיכר העיר הופכת לכפר: ביקור ביוניין סקוור

אחד הסרטים האהובים עלי בתור ילדה היה בחזרה לעתיד (הראשון. נו ברור). כמי שעוד התרוצצה בחיתולים בסוף שנות השמונים קצת פספסתי את האימפקט של הסרט בזמן אמת, אבל האחים הגדולים שלי דאגו להכיר לי את הקלאסיקה העל-זמנית הזו (no pun intended) היטב, וכמו הרבה ילדים אחרים אז כנראה, מסע בזמן עם מייקל ג'יי פוקס הפך עבורי לחלום אולטימטיבי.

כשגדלתי הבנתי שמכונת זמן כנראה לא תהיה לי (ועל מייקל המסכן בכלל אין מה לדבר), אבל בכלל בלי להתכוון יצא שדילוגים בין שעות, ימים ואזורי זמן הפך אצלי לדבר שבשגרה. כשמתחילים לעבוד כדיילים לא ממש חושבים על זה, אבל להיות דיילת אוויר זה קצת כמו להחזיק מכונת זמן פרטית משלך: את ממריאה ללוס אנג'לס באמצע הלילה, ולמרות שעברו כבר 18 שעות מאז שיצאתם השעה רק 7 בבוקר כשנוחתים. את יוצאת לניו-יורק בבוקר ומגיעה לעיר בדיוק בזמן לארוחת ערב מוקדמת או איזה קוקטייל קליל, אפילו שהשעון על היד שלך (כן, שעון יד. עם רצועה והכל. לכל הדיילים יש כזה. תאמינו או לא אבל זה חלק סמי-רשמי מהמדים וללא ספק הפריט הכי שימושי שיש עלינו בטיסות, אולי חוץ מליפסטיק) מראה שכבר אחרי חצות. את ממריאה חזרה מהודו בערב, וכשאת מגיעה הביתה עדיין חושך בחוץ איכשהו. זה אולי לא מגניב כמו בסרט, אבל זה בכל זאת הכי קרוב שאפשר.

הדאונסייד של כל הדילוגים האלה בזמן, וזה כבר ממש כמו בסרט, הוא הבלגן האטומי והכאוס הכללי שמתלווה אליהם. כבר שנתיים וחצי שאני לא בטוחה איזה יום היום. סופי השבוע שלי יכולים להימרח על פני ארבעה ימים ויותר בניו-יורק או בנגקוק, או להיעלם לגמרי בין קוויקי בוקר בשישי לטיסת ערב במוצ"ש. 3 ימים בבית באמצע השבוע הופכים לדבר שבשגרה, ואני לא מצליחה להבין למה אף אחד לא יכול להצטרף אלי לבילוי בים או לאן השותפה החדשה שלי נעלמת כל יום לכל כך הרבה שעות, עד שבסוף אני קולטת שזה בגלל שהם כולם פשוט צריכים ללכת לעבודה (כל יום! בלתי נתפס!). בקיצור, תפיסת הזמן של דיילים משובשת כמעט כמו לוח הטיסות של טורקיש איירווייז ביום שאחרי הפוטש.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה בעצם להסביר (לא נעים לי לכתוב 'לתרץ') את האיחור המביש שהפוסט הזה עולה בו. בחיי שתכננתי להעלות אותו כבר לפני שבועות, בחיי, אבל בין סטנדביי לקוויקים לסופי-שבוע-באורך-שבוע בניו-יורק, לא היה קל למצוא זמן לשבת ולברור תמונות מול המחשב או לכתוב פוסט ראוי, ומפה לשם, הופס! עברו כבר חודשיים והפוסט עדיין בשלבי עריכה.

למרות זאת, ועכשיו שניסחתי לעצמי כתב הגנה, החלטתי להתגבר על המבוכה ולספר שלפני כמה (וכמה..) שבועות, בסוף מאי, ביליתי בארה"ב את ה-Memorial Day Weekend, שמסמן עבור האמריקאים את תחילתו הלא רשמית של הקיץ במדינה. החג, שבאמריקה כמו באמריקה, מצוין בעיקר על ידי סיילים חגיגיים וברביקיו ומזכיר יותר את יום העצמאות מאשר יום הזיכרון בעיניים ישראליות, לא אכזב והביא איתו סופ"ש קייצי למהדרין. מזג האוויר החמים והשמש הנעימה, שאי שם במאי עוד היו נדירים יחסית בניו-יורק, סיפקו הזדמנות מצוינת לבקר ב-Union Square Greenmarket, שידוע גם כשוק האיכרים של היוניין סקוור ונחשב לאחד השווקים הפתוחים המוצלחים והמוערכים בניו-יורק (ובכלל).

apples union square greenmarket

השוק, שמציין השנה ארבעים שנים להיווסדו, התחיל כיוזמה קטנה של בארי בנפ, מתכנן עירוני תושב ניו-יורק ונכד לסבא חקלאי, שראה איך החוות המשפחתיות שלו ושל המשפחות מסביב הולכות וקמלות, מצטמקות ונעלמות בקרב מול התאגידים הגדולים. היוזמה הראשונית נועדה לאפשר לחקלאים הקטנים למכור ישירות לצרכנים העירוניים מבלי לסבול מפערי התיווך שנגסו ברווחים שלהם בשיטתיות, ולנסות להבטיח כך את המשך קיומן, שנראה אז רעוע למדי, כמעט חסר סיכוי. מאז זרמו כבר הרבה מים בהדסון, ומה שהתחיל כשוק קטנטן של 12 איכרים שאך בקושי השתכנעו להשתתף גדל והתפתח לאוסף שלם של שווקים בעלי שם עולמי שפועלים ממנהטן לקווינס ומברוקלין לברונקס.

IMG_3341

IMG_3365

IMG_3505

IMG_3403

השוק המקורי ביוניין סקוור נותר המרכזי והמפורסם מבין השווקים השונים, והוא מציע את מיטב התוצרת החקלאית של איכרי ניו-יורק, ניו-ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס, ניו-אנגלנד, וורמונט וקונטיקט. אפשר למצוא בו עשרות רבות של זני פירות וירקות שלא נמכרים באף סופר, גבינות מייצור מקומי, דגה, מוצרי שרקוטרי ייחודיים, וחומרי גלם ומוצרי מזון יצירתיים שאופייניים למקום ולעונה, מסוכריות מייפל מתובלות מוורמונט, יין רובארב שנמכר רק באביב, לאבנה (מדהימה!) מחלב באפלו או עצמות ביזון צלויות ומוכנות לשימוש בציר.

IMG_3534

IMG_3573

IMG_3374

IMG_3417

IMG_3450

IMG_3418

IMG_3415

IMG_3484-2

IMG_3513

אני ביקרתי במקום בדיוק בתפר שבין האביב לקיץ, כך שמצאתי שוק פרחוני ויפה במיוחד עם תוצרת מגוונת שמאפיינת את שתי העונות.

IMG_3297

IMG_3288

IMG_3497

בערך במרכז השוק ניצב דוכן מידע בו ניתן למצוא ברושורים מברושורים שונים, מפה של השוק, מידע על החקלאים החברים בו ועובדות נחמדות שיענו על כל שאלותיכם (תוכלו לאתר אותו כבר מרחוק לפי הדגל הורוד שמתנוסס מעליו). לצד הדוכן הקטן מסתתר מעמד מתכונים, שמציע מגוון של מתכונים עונתיים בכיכובם של הירקות, הפירות ושאר חומרי הגלם שאפשר למצוא בשוק.

IMG_3471

IMG_3489

IMG_3398

IMG_3424

IMG_3315

IMG_3563

IMG_3349

אם את רוב התוצרת, שמצטיינת בטריות ועונתיות, אי אפשר כל כך לקחת חזרה הביתה (אלא אם בא לכם להסתבך עם משרד החקלאות, או שלחלופין התמזל מזלכם והבית שלכם הוא בניו-יורק), אזי שמתכונים אפשר גם אפשר. (מי שמתעניין עוד אגב וודאי ישמח לדעת שארגון Grow NYC , שמפעיל את השוק, הוציא ב-2014 ספר בישול שלם [ושני במספר כבר], שלא רק שם בקדמת הבמה את התוצרת שהשוק מציע אלא מציג גם את סיפוריהם של החקלאים שגידלו וייצרו אותה. מעין פארם טו טייבל גרסת הכריכה הקשה. אני עצמי לא הצלחתי עדיין לשים עליו יד, אבל בהתחשב בכך שבשלנים וכותבי אוכל כמו  מליסה קלארק מהניו יורק טיימס, הסופר מייקל פולן, המסעדן דניאל בולו, אמנדה הסר מ-Food52 וכריסטינה טוסי מה-Milk Bar נמצאים בין השפים והכותבים שתרמו לו מתכונים, אפשר להניח שמדובר באסופה ראויה למדי).

את המתכון שכאן מצאתי תוך כדי סיבוב בשוק, והוא מציע את הגרסה היוניין סקוורית לסוקה (socca)– מעין קרפ מלוח מקמח חומוס שנפוץ באזורי החוף של צפון מערב איטליה ודרום מזרח צרפת. הגרסה הבסיסית שלו כוללת רק קמח חומוס, מים, שמן זית וקצת מלח ופלפל לתיבול, אבל הגיוונים אינסופיים. באזורים מסוימים באיטליה למשל נהוג להוסיף לבלילה ארטישוק, בצל או דגיגונים קטנים, לתחוב פרוסות סוקה מוכנות לתוך פוקצ'ות שמנמנות או לטגן אותן לאחר האפייה לאקסטרה קריספיות ולאכול כמו צ'יפס.

כיאה לשפע שאפשר למצוא בשוק הניו-יורקי, הגרסה היוניין-סקוורית מועשרת באספרגוס, עירית ותבלינים, ובהתאם למגמות עכשוויות בעולם האוכל, גם סטייפלז טבעוניים כמו חלב קוקוס ושמרי בירה (על תקן שמנת ופרמז'ן, רק מוסריים) מצאו את דרכם לתוכה. את האספרגוס, שנפוץ למדי בניו יורק אבל קצת יותר נדיר ויקר כאן אצלנו, החלפתי, ברוח המקומיות והעונתיות שמאפיינת שווקי איכרים באשר הם, בגאוות המטבח הישראלי העכשווי, הכרובית. ברוקולי וכרוב (מפורקים קטן-קטן) יתאימו פה מאד גם הם.

socca

סוקה, גרסת יוניין סקוור: (נערך ופורסם במקור על ידי אנשי feedfeed, בשיתוף עם ארגון Grow NYC)

מצרכים:

1/2 1 כוסות קמח חומוס

1 כוס מים חמימים

1/2 כוס חלב קוקוס (לא חובה לטעמי אבל ככה עושים את זה ביוניין סקוור)

2 כפות שמן זית

1/2-3/4 כפית מלח ים

1/2 כפית כמון, או לפי הטעם (אין מה להתקמצן על כמון, במיוחד בכל מה שקשור לחומוס)

1/4 כפית כורכום, או לפי הטעם (פה דווקא הייתי נזהרת. לכורכום יש נטייה להשתלט)

1 כף שמרי בירה (או 1 כף גבינת פרמז'ן מגוררת. אופציונאלי אבל מוסיף המון)

1 שן שום,קלופה וכתושה

חופן עירית קצוצה

כמה פרחי כרובית (ממה שנשאר מהכרובית לא יהיה חסר מה לעשות), מפוררים לפרחים קטנים מאד

מלח גס ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה:

מרפדים תבנית תנור בנייר כסף ומחממים תנור ל-180 מעלות.

בקערה גדולה, מערבבים יחד קמח חומוס, מלח ותבלינים. משתדלים לפרק ולפורר את גושי הקמח בעזרת מזלג או מטרפה. מוסיפים מים, חלב קוקוס, כף 1 (מתוך 2) של שמן זית ופרמז'ן אם רוצים. מערבבים עד שהתערובת אחידה וחלקה ואין גושים.

מוסיפים פנימה את השום הכתוש וכחצי מהעירית ומערבבים קלות. משאירים את התערובת לנוח למשך 20 דקות לפחות בטמפרטורת החדר.

בזמן שהתערובת נחה, מכניסים את פרחי הכרובית לתנור לצלייה ראשונית (הסוקה עצמה נאפית זמן קצר למדי שלא מספיק לצלייה הגונה של הכרובית, כך שצריך להתחיל את האפייה שלה מראש). כעבור 20-30 דקות (תלוי בתנור ובכמה שחומה אתם רוצים את הכרובית שלכם), מוציאים את הכרובית מהתנור ומניחים בצד.

מעלים את חום התנור ל-200 מעלות ומזרזפים את שארית שמן הזית בכלי חסין חום, לכיסוי מלא של התחתית (במידת הצורך מוסיפים עוד קצת שמן). מעבירים את הכלי המשומן לתנור החם לכמה דקות ונותנים לשמן להתלהט. כשהשמן חם, מוציאים (בזהירות!) את הכלי הלוהט מהתנור ומוזגים פנימה שכבה דקה מתערובת החומוס. הסוקה צריכה להיות קצת יותר עבה מקרפ קלאסי אבל עדיין יותר דקה מפנקייק ממוצע (במידת הצורך עובדים בנגלות – כל הכיף בסוקה הוא בפריכות ובקצוות השחומים). מפזרים בזריזות את שאר העירית הקצוצה ואת פרחי הכרובית שצלינו קודם ומחזירים לתנור. אופים כ-10 דקות, עד שהקצוות משחימים היטב. מוציאים מהתנור ומניחים להתקרר לכמה דקות. לפני ההגשה בוזקים בנדיבות פלפל שחור גרוס ומעט מלח גס. המהדרין יוסיפו מעל גם שפריץ של שמן זית. אוכלים חם.

סטייקים, ספארי ופודינג לקינוח: יוהנסבורג, גרסת הדייל

אז אחרי שהפוסט הקודם הוקדש ליעד נחשק אחד, אי שם במזרח, הגיע הזמן להקדיש פוסט ליעד נחשק אחר במרחק אלפי קילומטרים ממנו: יוהנסבורג. היעד האפריקאי היחידי שלנו והיהלום שבכתר השהיות והיעדים.

Joburg

יוהנסבורג. צולם מתוך המלון, כי לצאת ממנו זה כבר יותר מסובך

אצלנו, יוהנסבורג היא שם נרדף לסטייקים עסיסיים, יין משובח, מלונות פאר, בריכה מפנקת והרפתקאות בספארי. סוג של גן עדן עלי אדמות, במרחק 8 שעות טיסה ובעלות כמעט מגוחכת ביחס לארץ. השמועה אמנם מספרת שבתקופת האפרטהייד לא היה ניתן לשבץ דיילים כהי עור לטיסות אליה, אבל כיום, העבר הטעון של דרום אפריקה וההווה, איך נאמר, הלא פשוט שלה, משחקים תפקיד מינורי למדי בתפיסה של רובנו את היעד האהוב הזה. סיור בסוואטו וביקור במוזיאון האפרטהייד נמצאים יחסית נמוך ב-bucket list של מרבית הדיילים, וקצת כמו בהודו, שבה אנחנו מבלים את עיקר זמננו במלונות מפוארים יותר מהטאג' מהאל, החוויה הדיילית כאן שונה מאד מזו של המטייל הממוצע.

Joburg hotel

ברוכים הבאים לאפריקה. לא מה שדמיינתם, מה?

האופן העיקרי ואולי היחיד בו מציאות החיים המורכבת בדרום אפריקה באה לידי ביטוי עבורנו היא בהגבלות השונות שמוטלות עלינו ביעד. יוהנסבורג, או לפחות חלקים ממנה, נחשבים מסוכנים למבקרים ובעיקר ל'לבנים'. קצת קשה לי להעריך האם ועד כמה התדמית הזו מדויקת (וכמי שבעצמה חיה במדינה בעלת תדמית מסוכנת -שאמנם הורווחה ביושר אבל לא בהכרח נאמנה תמיד למציאות-  אני מראש קצת ספקנית לגבי הענין), אבל כעובדי חברת תעופה שנמצאים בעיר במסגרת התפקיד, אנחנו (והחברה) לא יכולים לקחת סיכונים, ולמרות שאין הנחיה רשמית בנושא, אנחנו לא ממש אמורים להסתובב לבד בעיר או סתם לשוטט בה. המשמעות המעשית של הענין היא שדיילים שמגיעים אליה בפעם הראשונה צריכים לקוות ליפול על צוות טוב, שירצה לעשות את מה שליוהנסבורג יש להציע (In our line of work כאמור, בעיקר סטייקים וספארי) במקום לרבוץ בבריכה כל היום. לי, למרבה הצער, לא היה המזל הזה. עכשיו נכון, אני יודעת, יש דברים יותר גרועים בחיים מלהיתקע לשלושה ימים במלון חמישה כוכבים, אבל בכל זאת. להגיע כל כך קרוב לספארי ולהסתפק בסוף בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק לבד בחדר זה, מה לעשות, קצת מאכזב. אחת הדיילות הייתה אמנם נחמדה מספיק כדי להתלוות אלי ל-Lion Park (אתר שנמצא על התפר שבין גן חיות לספארי עירוני ומתמקד בשימור אריות וטיפול בגורי אריות יתומים), אבל בזה בערך החוויה האקסטרימית שלי ביוהנסבורג הסתכמה. (ועל פעילויות קצת פחות קלילות כמו סיור היסטורי בסוואטו או במוזיאון האפרטהייד בכלל לא היה לי עם מי לדבר. אולי בפעם הבאה?).

אריה בפנאן

בתמונה: כיף להיות אריה

גורי אריות

!!בלי זום!!

On the bright side, גם דיילים שממאנים בעקשנות לעזוב את המלון צריכים ללכת מתישהו לאכול, ואצלנו כמו אצל המקומיים, ארוחה רצינית ביוהנסבורג תכלול בדרך כלל בשר. אנחנו מצאנו את עצמו בגרילהאוס, סטייק האוס מקומי ותיק ופופולארי. החיבה היתרה שהרבה מהמקומיים רוחשים לגרילהאוס היא כמעט בעלת מימד לאומי: לדרום אפריקה יש מורשת גאה, ותיקה ומפוארת של צליית בשר. ה-Braai ('גריל' או 'ברביקיו' באפריקנס. מבטאים כמו pie) נחשב כאן תחביב לאומי שחוצה מגזרים, עדות וקבוצות אתניות – לא ענין של מה בכך ב-rainbow nation הטרייה, שעדיין מלקקת את פצעי האפרטהייד. ב-2005 אפילו זכה המנהג לחג לאומי משל עצמו, כשה-Heritage Day הדרום אפריקני (חג לאומי שנחוג החל מסיום האפרטהייד, בו מציינים ומוקירים את המסורות השונות של כלל קבוצות האוכלוסיה הדרום אפריקאית) מותג מחדש כ-Braai Day הבינלאומי, באופן שביטא ובו זמנית חיזק את מעמדו של המנהג כמשותף לכלל חלקי האוכלוסיה. לתפקיד פטרון החג מונה לא אחר מאשר הארכיבישוף דזמונד טוטו (דמות בעלת חשיבות עצומה במאבק האוכלוסיה השחורה נגד האפרטהייד וזוכה פרס נובל לשלום), מה שמלמד דבר או שניים על מעמדו של הבראיי במדינה.

לעניינו אנו, הגרילהאוס לא יכול אמנם להוות תחליף לדבר האמיתי, אבל הוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע (לפחות בכל הנוגע לבשר) במקרה והגעתם לביקור ואין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לבראיי כהלכתו. אפשר למצוא בו, בין השאר, נתחי פילה, ראמפ, סירלוין, ריב-איי וטי-בון, שמוגשים לשולחן במשקל שנע בין 200 גרם במקרה של הפילה ועד לקילו שלם(!) במקרה של הטי-בון. לי אישית לא ברור איך מישהו מסוגל לאכול כל כך הרבה, אבל היי, כבר אמרנו כבר שהדרום אפריקאים רציניים בקשר לבשר שלהם. על הספקטרום האקזוטי, המקום מציע קרפצ'יו אנטילופה ומדליוני יען. באופן טבעי, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות ובזמן שרוב הצוות דבק בפילה המסורתי, אני הלכתי על היען. מי מכם שניסה יען בוודאי יודע שאין לו טעם מובהק או דומיננטי במיוחד (בגדול, בשר יען דומה בעיקר לבשר בקר, רק רזה יותר ופחות עשיר בטעמו), ושבדרך כלל הוא זקוק לאיזה רוטב או תיבול מעניין שקצת יעשירו אותו. במקרה של הגרילהאוס, רוטב מדגסקר (רוטב שמנת-פלפל שעושה שימוש בגרגרי פלפל שחור בוסריים שהוחמצו) ותוספת של תרד מוקרם (קלאסית סטייקהאוסים ידועה והכוכבת האמיתית על הצלחת, לפחות מבחינתי) עשו את העבודה לא רע בכלל.

grillhouse johannesburg

ארוחה טיפוסית בגרילהאוס. לקוח במקור מכאן

אבל עם כל הכבוד לסטייק ולבשר (ובדרום אפריקה, כאמור, עושים לו הרבה כבוד), הפנינה המקומית האמיתית התגלתה דווקא בתפריט הקינוחים. לצד הברולה, הבראוניז והטירמיסו בצבץ לו קינוח מסתורי בשם מלווה פודינג. בירור קצר העלה שמדובר בעוגה ולא ב'פודינג' סטייל דייסה או קרם (אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שהמלווה חייבת את כינויה המבלבל למהגרים הבריטים בדרום אפריקה, שעבורם 'פודינג' משמש לתיאור כל סוג של קינוח), וטעימה אחת הבהירה שלא משנה איך נבחר לקרוא לו, מדובר במעדן שלא ברא השטן.

מקור העוגה, כנראה, במהגרים האפריקנרים (שאז עוד היו סתם הולנדים) שהתיישבו בקייפ במאה ה-17, וממש כמו אלה שהביאו אותה ליבשת, היא הספיקה מאז להתאזרח בהצלחה ולהפוך דרום אפריקאית למהדרין. זה אמנם לקח לא מעט זמן -הקינוח החל לצבור פופולאריות רק בשנות ה-70 של המאה ה-20- אבל כיום ניתן למצוא אותו כמעט בכל מסעדה במדינה. למעשה, ההתאזרחות של המלווה פודינג הייתה כל כך מוצלחת, שיש כאלה שמתארים אותה כלא פחות ולא יותר מהקינוח האהוב על נלסון מנדלה ז"ל (ואם זה לא נותן לה הכשר מקומי אז אני לא יודעת מה כן).

בשונה מעוגות בחושות רגילות, בבלילה של המלווה פודינג אין כמעט חמאה (או שמן). במקום, העוגה מקבלת את השומנים שלה בגמר האפייה, אז מציפים אותה ברוטב חמאה שמנתי שבושל בנפרד. הטכניקה הזו מבטיחה עוגה רכה, לחה ודביקה במידה שמתפקעת מטעמי חלב וקרמל, ומה שהכי כיף, היא קלה עד גיחוך להכנה. נהוג להגיש אותה יחד עם גלידת וניל, קצפת או קאסטרד (אני מסרבת להשתמש במילה העגומה 'רפרפת' או בחלופה המוצלחת עוד פחות, 'חביצה'!), כמו שמופיע בתמונה.

malva pudding

מלווה פודינג. לא להתבלבל – הרוטב מעל הוא קאסטרד. רוטב החמאה נספג כולו בתוך העוגה

החלק הטריקי היחיד קשור במידת העשייה של העוגה. חשוב לוודא שהיא אכן אפויה כהלכה ומוכנה עד הסוף, על מנת שהרוטב ייספג כמו שצריך. אם תשפכו אותו עליה כשהיא עדיין לחה מבפנים, העוגה תהפוך רטובה וסמרטוטית ובאמת תדמה יותר לפודינג מאשר לעוגה. במקרה של ספק, עדיף להנמיך טיפה את החום או לכסות אותה ביריעת נייר כסף ולתת לה עוד כמה דקות בפנים מאשר להוציא אותה מוקדם מדי. עוגת מלווה כדאי לאכול בעודה חמימה, אבל חשוב לחכות קצת אחרי ששופכים את הרוטב ולתת לה לנוח למשך 20 דקות לפחות, כדי לתת לנוזלים לחלחל ולהיספג כמו שצריך בעוגה כולה. ההמתנה לא תהיה קלה, אבל היא תשתלם לכם. מבטיחה.

IMG_8828

מלווה פודינג: (לקוח במקור מכאן, עם מעט שינויים והתאמות)

מצרכים:

לעוגה:

1 כף + 1 כפית חמאה בטמפרטורת החדר

200 גרם (1 כוס) סוכר לבן

2 ביצים

1 כף ריבת משמש

125 מ"ל (חצי כוס) חלב

1 כפית סודה לשתיה

1 כפית חומץ

140 גרם (1 כוס) קמח מנופה

קורט מלח

לרוטב:

190 מ"ל שמנת מתוקה

100 גרם (חצי כוס) סוכר לבן

95 גרם חמאה

90 מ"ל מים רותחים

3/4 כפית תמצית וניל

אופן ההכנה:

מכינים את העוגה:

מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס. משמנים (בחמאה) ומקמחים תבנית אינגליש קייק סטנדרטית (הקמח סופג את עודפי השומן. כדי להיפטר מעודפי הקמח, נותנים לתבנית כמה דפיקות מעל הכיור).

בעזרת מקצפה חשמלית, טורפים יחד בקערה בינונית חמאה, סוכר וביצה אחת. כשהחומרים מתחילים להתערבב, מוסיפים את הביצה השניה. טורפים יחד כדקה-שתיים, עד שהתערובת מבהירה ותופחת מעט.

מוסיפים את הריבה וטורפים למשך כמה שניות נוספות, עד שאחיד.

בכלי נפרד, מערבבים את הסודה לשתיה יחד עם החלב (בודקים קודם שבסודה לא מסתתרים גושים סוררים). בשלב השני, מוסיפים את החומץ לתערובת החלב ומערבבים קלות.

מוסיפים את תערובת החלב ואת הקמח+המלח לתערובת הביצים והסוכר, לסירוגין. מערבבים בין הוספה להוספה עד לקבלת תערובת אחידה.

שופכים את הבלילה לתבנית ואופים כ-45 דקות, עד שקיסם המוחדר למרכז העוגה יוצא נקי. מומלץ להציץ תוך כדי האפיה ולראות שפני העוגה לא מתחילים להישרף (יש להם נטייה להשחים). במידה והם משחימים מהר מדי, ניתן לכסות את התבנית ביריעת נייר כסף.

לקראת גמר האפיה, מתחילים להכין את הרוטב:

ממיסים את כל מרכיבי הרוטב בסיר על להבה נמוכה, תוך כדי בחישה. ממשיכים לבשל כמה דקות – לא יותר מדי (אנחנו לא מנסים לצמצם כאן את הרוטב), אלא רק כדי להדגיש ולקרמל מעט את הסוכרים הטבעיים שבשמנת. 2-3 דקות בדרך כלל מספיקות.

כשהעוגה מוכנה (לזכור – פירורים לחים על הקיסם מעידים שהיא עדיין לא נאפתה דיה), מוציאים אותה מהתנור ומיד שופכים עליה את כל הרוטב. בהתחלה ייראה שיש יותר מדי, אבל אל דאגה. הכל נספג בפנים תוך כמה רגעים.

נותנים לעוגה להצטנן על רשת למשך כ-20-30 דקות לפחות לפני שפורסים. מאחסנים מחוץ למקרר. העוגה תישמר כך למשך 3-4 ימים, אבל סביר שתתחסל עוד הרבה קודם.

כתובות:

Lion Park

מגיעים ברכב פרטי. הוראות ניתן למצוא כאן, אבל כנראה שכל נהג מקומי שתשכרו יכיר את המקום גם ככה. בפארק עצמו ניתן להסתובב עצמאית (בתוך רכב) או לשכור מדריך, ויש כל מיני סוגי סיורים במקום. קצת תיירותי אבל שווה. פירוט מלא על סוגי ותעריפי הפעילויות השונות ניתן למצוא כאן

טל' +27 (87) 15OO 1OO / +27 (11) 691 99O5-11

פתוח כל השבוע 8:30-21:00

The Grillhouse (יש שני סניפים):

Rosebank: 

Shop 1, The Firs / Hyatt Centre, C/O Oxford Road & Biermann Avenue, Rosebank.

טל' (011) 880 3945

שני – שבת 12:00-14:30, 18:30-מאוחר

שבת 18:30-מאוחר

ראשון 12:00-14:30, 18:30-21:30

Sandton:

Shop 26, Athol Square, C/O Katherine Drive & Wierda Road East.

טל' (011) 783 6132

שני – שבת 12:00-15:00, 18:30-22:00

ראשון 12:00-15:00, 18:30-21:30

 

 

 

לא רק פאד תאי: שוק האוכל הכי טוב בבנגקוק שאתם לא מכירים

בנגקוק היא יעד שדיילים אוהבים. יעד של מסאג'ים בזול, פאד תאי בזיל הזול והרגשה כללית של נופשון. הטיסות אליה אמנם נחשבות לקשות במיוחד (ואם אפרט למה כנראה יפטרו אותי, אבל תחשבו גם בכיוון של aircraft וגם בכיוון של נוסעים), אבל בסופן מחכה אותו מסאג' מיוחל שישכיח את כל צרות הטיסה. השהיות בבנגקוק בדרך כלל קצרות, אבל אפשר להספיק בהן הרבה: חוץ ממסאז', רוב הדיילים (או לפחות מי שבקטע) יספיקו גם ביקור בקאוואסן או ב-MBK, שני יעדים שחביבים על הדיילים ובעיקר הדיילות. בשהיות ארוכות יותר, שמקבלים בסופי שבוע, אפשר להספיק גם לנפוש קצת באיים או לערוך היכרות קצת יותר רצינית עם השווקים והאטרקציות בעיר.

אוכל רחוב בבנגקוק Bangkok street food

אוכל רחוב. בהחלט אטרקציה מרכזית בבנגקוק

אבל הפוסט הזה לא הולך לכלול רשימת המלצות לקאוואסן, למכוני מסאז' (זה לא סליזי כמו שזה נשמע, נשבעת. לא תמיד בכל אופן) או אפילו לשווקים הגדולים והרבים שמפוזרים בבנגקוק. בשביל זה קיימים בערך כל דפי ההמלצות האחרים על העיר ברשת. מה גם שאני אישית לא התלהבתי במיוחד לא מהקאוואסן (תיירותי מדי, נו), לא מהקניות ב-MBK (זה בזאר או קניון?), ואפילו לא מהמסאז' (שכמה שהוא זול ככה הוא גם בדרך כלל לא מקצועי או מיומן).

IMG_2190

במקום, אני רוצה לדבר על או-טו-קו (Or-Tor-Kor,  עם ר' שותקת): שוק אוכל קטן וממזרי שמתחבא לו בקצה העיר, ממש ליד צ'אטוצ'אק, שוק סוף השבוע הגדול והמפורסם. מדובר באחד משווקי האוכל הטובים בתאילנד (אם לא הטוב שבהם), שאפילו דורג ב-2012 כאחד מעשרת הטובים בעולם על ידי CNN GO. נתקלתי בהמלצה עליו ממש במקרה, ודי מהר היה לי ברור איפה אני הולכת לבלות את יום המחרת.

אור טור קור כניסה - Or Tor Kor entrance

הכניסה לאו-טו-קו בבנגקוק

או-טו-קו, ראשי תיבות של מה שאפשר לתרגם כ'שוק איגוד האיכרים של בנגקוק', מציע מגוון רחב ועשיר של ירקות ופירות מובחרים, דגים ופירות ים מיובשים וטריים, תערובות תבלינים וחבילות אורז וגם סוגים רבים של אוכל מוכן, הכל מהאיכות הטובה ביותר שלתאילנד יש להציע.

דגים מיובשים - dried fish Bangkok

איכות ופוטוגניות הולכות כאן ביחד. או-טו-קו

הטיב המובחר אומר שגם המחירים בהתאם, ורוב מה שתמצאו בשוק יהיה יקר קצת יותר ממה שאפשר למצוא בשווקים האחרים בבנגקוק. בפועל, המשמעות היא שדברים יעלו לכם, נגיד, 40-80 בהאט (4.5-9 שקלים) במקום 20-40 (2-4.5 שקלים). כך או כך, בטח תסכימו איתי, מדובר במחירים די זולים בסטנדרטים ישראליים. יש כמובן גם כמה יוצאי דופן: מנגוסטן שלא בעונה יכול להימכר בלא פחות מ-450 בהאט (כ-50 שקלים) לק"ג, ודוריאן (אל דאגה, הוא מכוסה ולא מריח) יכול להגיע בקלות ל-600 בהאט ויותר (כ-65 שקלים) לקרטונית סטנדרטית. מה שכן, מובטחים לכם פירות בטיב מעולה, ולפחות לגבי המנגוסטן, אני יכולה להעיד שהמחיר שווה, במיוחד אם מדובר בביקור חד פעמי.

מנגוסן בבנגקוק

שווה כל גרוש. מנגוסטן (ורמבוטן ודוריאן) באו-טו-קו

Custard Apple

ויש עוד פירות. למשל ה-Custard Apple הבשרני

manila tamarind - pink tamarind

או הפרי המטעה שבתמונה, שמכונה בטעות 'תמרהינד ורוד' או 'תמרהינד מנילה', אבל למעשה לא קשור למשפחת התמרהינדי ומוצאו בכלל במקסיקו

IMG_2105-2

וגם הלונגן, קרוב משפחתו של הליצ'י

Salak - Snake Fruit, Bangkok

או ה-Salak, שמסיבות ברורות מכונה גם 'Snake Fruit'

juice bangkok or tor kor

וכשיש שפע פירות, יש גם מיצים. כאן – מיץ מפרי הגאק, שנותן את הצבע הנפלא, ביחד עם פסיפלורה, שמעניקה את הטעם

באופן טבעי, רוב המקומיים שקונים כאן שייכים לשכבות הקצת יותר גבוהות של האוכלוסיה התאילנדית, שיכולה להרשות לעצמה את פערי המחירים. בהתאם לתדמית 'היוקרתית' שלו, ובניגוד ללא מעט שווקים אחרים בעיר, או-טו-קו הוא שוק מקורה, שקט ונקי. הרצפה מבהיקה מלובן, האורות הפלורוסנטיים צובעים הכל באור בהיר וכל הדוכנים מסודרים וממוספרים. החוויה שרובנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על 'שוק', בטח במזרח הרחוק, שונה מאד מהחוויה של אור-תור-קור. 'צבעוניות', 'חום' והמולה הם לא מה שתמצאו כאן. מצד שני, אם אתם בחיפוש אחר אוכל מקומי טוב, ואם מיציתם את ריח הדוריאן שמקבל את פניכם בכל אשר תלכו, יכול להיות שמדובר ביתרון.

fish bangkok or tor kor

בכללי, די מסודר פה

fish bangkok

אפילו מאד מסודר

אפשר לשלב את הביקור באו-טו-קו עם ביקור בשוק סוף השבוע, ואם זו התוכנית אז מומלץ במיוחד לבלות בו את הפסקת הצהריים שלכם באותו יום, אבל אם אתם כמוני תוכלו לבלות בו בכיף כמה שעות רצופות בלי הפרעות. היצע האוכל המוכן בשוק נע בין חטיפים קטנים וממתקים מקומיים שאפשר לאכול בהליכה, מנות קטנות וגדולות של אוכל רחוב, וקערות עמוקות מלאות תבשילי קארי ואורז, שאפשר לאכול במתחם הישיבה המקורה במרכז השוק.

אוכל מוכן באו טו קו

IMG_2429

sea food bangkok or tor kor

ובכללי, הסי-פוד כאן די משגע

sea food bangkok or tor kor

IMG_2166

IMG_2216

c

והאמת, גם העוף

IMG_2156

IMG_2303-2

סאטאי

IMG_2316

וגם הקינוחים! בתמונה -Khanom Bueng: פנקייק דקיק ופריך מקמח אורז במילוי קציפת חלבונים ושבבי אפרסמון (מאחורה)

IMG_2343

אפילו אפשר להביא אותו אתכם לארץ

כנראה שלא תמיד תדעו בדיוק מה אתם אוכלים (אנגלית היא לא הצד החזק כאן), ועוד יותר סביר שלא מכל מה שתרצו תצליחו לטעום (המגוון עצום), אבל את ההיצע, המבחר והאיכות שמרוכזת כאן יהיה קשה למצוא במקום אחר בעיר. אל תפספסו.

pink eggs bangkok

ביצים ורודות! האינטרנט מלא ביותר שאלות (של מבקרים מערביים..) מתשובות לגביהן, אבל כפי הנראה, מדובר ב'ביצי אלף השנים' הסיניות. לאמיצים בלבד

Thai sausage

Sai Oua (או Lao sausage) – נקניקיה צפון תאילנדית מתובלת. בדרך כלל אוכלים בליווי משחת פלפלים ירוקים חריפים, אבל הן נהדרות (ומתובלות כהלכה) גם בלי

IMG_2262

IMG_2154

IMG_2131

IMG_2285

אוזני חזיר. כי בכל זאת, אנחנו במזרח. לא היה לי האומץ לנסות