בזיליקום, בלגן ובירוקרטיה: פוסט ראשון מאיטליה

מאז שהגעתי לברה כולם לא מפסיקים לשאול אותי איך הולך בחו"ל ומה נשמע עם הלימודים ואם החיים באיטליה באמת כאלה דולצ'ה כמו שאומרים. האמת? התשובה מורכבת. העיירה כאן קסומה וציורית כמו בתמונות, הלימודים מרתקים והפוקצ'ה נהדרת, אבל, מה לעשות, עדיין יש אבל. שום דבר שבאמת יכול לפגום במה שלאוניברסיטה יש להציע ובטח ובטח שלא בענין שלי בגסטרונומיה, ובכל זאת. יש דברים שהיה נחמד לדעת מראש, לפני ההגעה. נכון שקשיים הם לא חומר קלאסי לבלוגים, בטח לא לבלוגים שעוסקים באוכל ובטיולים, קל וחומר כשכותבים עליהם, מכל המקומות שבעולם, דווקא מאיטליה. אבל לטובת מי מכם שחושבים להגיע לכאן בעצמם יום אחד ורוצים להיות קצת יותר בעניינים, אני הולכת לתאר כאן לפחות חלק מהם. זה win-win, אתם רואים: הסטודנטים לעתיד יוכלו להתכונן למעבר יותר טוב ואני אוכל לשחרר קצת קיטור ולהמשיך הלאה. וזהו, מבטיחה לא לקטר לכם פה יותר על כלום. בכל זאת, באנו ליהנות.

UNISG. לקוח מאתר האוניברסיטה

UNISG. זה באמת נראה ככה במציאות, הבעיה היא הבירוקרטיה בדרך לשם. לקוח מאתר האוניברסיטה

קודם כל, ברה. עמית כתב שלעבור לאיטליה ולהגיע לברה זה קצת כמו להגיע לישראל ולגור בכרמיאל. לי ברה קצת יותר מזכירה קיבוץ דמיוני שנמצא איפושהו בשדות ליד כרמיאל. במלים אחרות, זה די חור. ההגעה לכאן מהשדה במילאנו לוקחת יום שלם, שרובו המתנה מתישה לאוטובוסים ומאבק עם נוסעים אחרים על מקום למזוודות בתא המטען. ההמלצה שלי היא לקחת אתכם חולצה להחלפה, ספר נחמד או בטריה ניידת, והרבה מצב רוח טוב. אין דרך אחרת.

העיר עצמה, כשכבר מגיעים אליה, באמת קטנה, חמודה ורומנטית כמו שמבטיחים, אבל לא קל להסתדר בה בתור זר. הבירוקרטיה האיטלקית איטית, מסובכת ומעיקה כמעט כמו התחבורה לברה. האוניברסיטה אמנם שולחת מידע מפורט בנוגע למסמכים ולאישורים הרבים והשונים שצריך להוציא לקראת הלימודים, אבל זה לא אומר שיחד עם כל האישורים לא תצא לכם גם חלק מהנשמה בדרך. וכדי להוסיף ששון לשמחה, מהר מאד אתם תגלו שאף אחד, אבל אף אחד, לא מדבר אנגלית. לא במשטרה, לא בדואר, ואפילו לא במשרדי ההגירה המקומיים. אפילו באוניברסיטה עצמה אפשר למצוא ספרניות שיבהו בכם בתמיהה כשתפנו אליהן באנגלית. בקיצור, תשכחו מ-college town עם אווירה בינלאומית ותדאגו להגיע לכאן עם חבילה טובה ומפנקת של ווייפיי. אתם תזדקקו לה ובעיקר לגוגל טרנסלייט כדי לתרגם, בעמל רב, את כל הטפסים שתצטרכו למלא מיד עם ההגעה (כן כן, לפני שבכלל תוכלו לרכוש סים מקומי), שלא לדבר על תקשורת עם פקידים מקומיים, מוכרים בחנויות או סתם הכוונה מעוברי אורח. לי אישית כל התקשורת הכתובה הזו גרמה להרגיש כמו סטיבן הוקינג, רק בלי התהילה והפרסים. סתם מוגבלת. התקנה של ווייפיי בבית, אגב, לוקחת כאן בין שבועיים לחודש כי יש רק טכנאי אינטרנט אחד בכל ברה. הוא כבר יתקשר אליכם, בהפתעה, כשיגיע תורכם להתקנה.

לרוע המזל, בירוקרטיה ושפה הם לא המכשולים היחידים שתיתקלו בהם כאן. כל החנויות נסגרות לסיאסטה בין סביבות 12:00 לסביבות 15:00, ואיכשהו זה תמיד יוצא בדיוק מתי שהכי תצטרכו אותן. האוטובוס מברה, איפה שרוב הסטודנטים גרים, לפולנזו, שבה נמצאת האוניבסיטה, מגיע בתדירות משונה שתיאלץ אתכם או להגיע שעה מוקדם בבוקר או לאחר לשיעורים. מיילים עם עדכונים חשובים תמיד איכשהו מגיעים ברגע האחרון, ולפעמים גם כמה רגעים אחריו. באף מקום אי אפשר למצוא כוסות וכפיות מדידה (אופים חובבים – ראו הוזהרתם!). לחמאה יש טעם של מים וחמאת בוטנים היא מצרך אקזוטי שאפשר למצוא רק בחנות של המהגרים, שלא לדבר על טחינה או כוסברה (שלא בנמצא בכלל, אבל לפחות לזה הגעתי מוכנה מנטלית אז זה בסדר). הרחובות, לא נעים לכתוב, מרובדים בקקי של כלבים. בקיצור, תדמית רומנטית זה טוב ויפה ואפילו לא כל כך רחוק מהמציאות, אבל בסוף כדאי לזכור שאתם מגיעים לכפר, על יתרונותיו (שכר דירה זול ויוקר מחיה נמוך, סמטאות ציוריות ונופים יפים) וחסרונותיו (לעיל). אף אחד מהקשיים האלה לא צריך למנוע מכם להגיע לכאן -אני עדיין מרגישה ברת מזל ואסירת תודה על זה שאני פה, ולא הייתי ממירה את יוניסג בשום דבר אחר- אבל כדאי לזכור אותם ולבוא מוכנים. בסוף מתרגלים ונדמה לי שאפילו מתחילים ליהנות. Time will tell.

אריוודרצ'י אל על, בונז'ורנו איטליה: פוסט פרידה ומתכון לעוגת פירורים איטלקית

זה פוסט פרידה. כאילו, סוג של. אני עדיין אהיה כאן, אבל זה הפוסט האחרון שלי בכובע (או בעצם מדים) של דיילת. אחרי שנתיים וחצי באוויר, אני חוזרת לקרקע ומתחילה בלימודי תואר שני בגסטרונומיה ב-UNISG, האוניברסיטה הגסטרונומית של תנועת הסלואו פוד באיטליה. אם זה נשמע לכם מוכר, יכול להיות שקראתם את הפוסטים של עמית מהשנה שלו שם או שנתקלתם בכתבות של מיכל, שלומדת שם עכשיו.

המסלול שאני הולכת אליו קצת שונה מהאחרים, ומתמקד באוכל מסביב לעולם. חוץ מללמוד על אוכל בהקשריו התרבותיים, חברתיים, פוליטיים, היסטוריים אקולוגיים וחקלאיים, לומדים על מטבחים ותרבויות אוכל מכל העולם, מסקנדינביה ועד דרום אמריקה ומאוקיאניה ועד המזרח התיכון. ובגלל שבכל זאת אנחנו מדברים כאן על אוכל, חלק מתוכנית הלימודים מוקדש לסיורים גסטרונומיים באיטליה ומחוצה לה ולסדנאות מעשיות של טעימות. אז בעצם אני אמשיך לבקר ולאכול במקומות מעניינים רחוק מהבית, רק שעכשיו זה כנראה יהיה בעיקר ברכבת או בכיתת הלימוד.

פוסטים על מקומות אליהם הגעתי עם העבודה עוד ימשיכו לעלות כאן, לפחות בהתחלה (קשה להספיק להעלות הכל בזמן כשאתה דייל!), אבל בגדול, הבלוג עושה רילוקיישן לאיטליה. ואם כבר לשלב בין אל על לאיטליה, זה המקום לספר שלפני כמה שבועות, יצא לי לבלות כמה שעות במילאנו במסגרת התפקיד. זו לא ממש הייתה שהייה, יותר בכיוון של טיסת בוקר עם הפסקת צהריים ארוכה ביעד. פוסט המלצות מסודר לא תמצאו כאן היום –לא באמת היה זמן לגבש כאלה בשעות הספורות שהיו לי בעיר- אבל העוגה שמחכה בסוף מפצה על זה.

הדבר הראשון שעשיתי בעיר היה למצוא לעצמי מנה ראויה של ריזוטו אלה מילאנז. רובנו כנראה חושבים קודם כל על פסטה ופיצה כשאנחנו חושבים על אוכל איטלקי, אבל בצפון, מסתבר, ריזוטו ופולנטה מחליפים אותן כסטייפלז המקומיים והם אלו שעמדו במוקד הענין שלי. אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי את עצמי ב-Ratanà‬, מסעדת שף מקומית שמתמקדת במנות מילאנזיות מסורתיות בפרשנות עכשווית. זו משתקפת בין השאר בפירוק ובנייה מחדש של המנה, צורת ההגשה, ומעל לכל, כמו שאפשר להתרשם באתר המסעדה, ב-instagramability של המנות. הריזוטו כאן הגיע צהוב ובוהק כמצופה, עם אוסובוקו אלה מילאנז בצד וכמובן גם (והכי חשוב) כלי ייעודי כדי לחפור החוצה את מח העצם. כיאה למטבח צפוני שמאפיין אזורים עם מזג אוויר קריר, זו הייתה מנה מנחמת, כבדה ומשביעה. בניגוד לכל המנות האחרות באותו יום, זו הייתה היחידה שהגיעה במראה כפרי, מחוספס ולא אינסטגרמרי בעליל. ככה זה נראה פעם וככה זה ימשיך להיראות, ולא יעזרו כל הפילטרים בעולם. כנראה שעם מסורת כזו אפילו שפים אולטרה מודרניים לא מתעסקים.

ratana milano risotto alla milanese

ריזוטו אלה מילאנז. זה הכי אלגנטי שהצלחתי להוציא ממנו

ratana milano chef Cesare Battisti

וזה כבר המטבח והשף העומד בראשו. רצה הגורל והושיבו אותי בדיוק מולו, במקום הכי מענין במסעדה

התחנה השנייה הייתה בדואומו די מילאנו. כמו העיר העתיקה בירושלים או חוף הים בתל-אביב, אף ביקור במילאנו לא יהיה שלם בלי ביקור בקתדרלה עצומת המימדים ובכיכר המקיפה אותה. נכון, היא תיירותית, נכון, אין סיכוי להתקרב אליה בלי להתחכך בהמוני מבקרים אחרים ואי אפשר להוציא תמונה ראויה בלי עשרות מהם ברקע, אבל מי שביקר במילאנו ולא חזה בקתדרלה כאילו לא ביקר במילאנו מימיו. כשירות לציבור, כדאי לסייג ולומר שלמי שסובל מפחד מיונים (אורניטופוביה בשפה המקצועית) אולי יהיה עדיף בכל זאת לוותר על הביקור ולהסתפק במבט מרחוק. כי עם כל הכבוד למבקרים הרבים שממלאים את הכיכר, היונים, ולא התיירים, הן אלו ששולטות בה. הן לא יחששו להתעופף מעליכם ומתחתיכם ומצדדיכם, לנחות לכם על הראש ולדרוש פירורי לחם באסרטיביות מפתיעה. ובניגוד למה שאפשר היה לחשוב, זה לא מרגיש כמו סצנה מסרט של וולט דיסני. יותר כמו הציפורים של היצ'קוק. לא נעים.

Duomo di milano

דואמו די מילאנו. במציאות היא אפילו יותר מרשימה

Duomo di milano pigeons

היחס האופייני בין יונים למבקרים בכיכר

התחנה האחרונה באותו יום הייתה בסניף המקומי של ענקית המזון האיטלקי Eataly. פסטות, ריזוטו ורטבים היו על הכוונת שלי כאן. עוגות, עוגיות ושאר מתוקים, שכיכבו בביקורים שלי בערים אירופאיות אחרות (כלומר, בפריז), פחות עניינו אותי הפעם. זה לפחות היה התכנון. בפועל, איפושהו בין ריגטוני תרד לריזוטו דיונון, תפסה את העין שלי ספק-עוגה ספק-עוגיה שנראתה מסקרנת מכדי להתעלם ממנה. האריזה הבטיחה שקדים ושוקולד, המראה היה של משהו בין עוגה לשטרויזל והשם התנגן על הלשון. סבריסולווווונה. לי זה הספיק כדי להכריע בעד. חזרה בארץ, כשטעמתי, התברר שהסבריסולונה (Sbrisolona. עם חולם כפול) לא רק מבטיחה אלא גם מקיימת. זו לא בדיוק עוגה, לא בדיוק עוגיה ולא בדיוק שטרויזל, אלא מן שילוב קסום ומופלא בין כולם יחד. וכן, זה פירורי וטעים ונעים בדיוק כמו שזה נשמע.

בדיעבד גיליתי שלא רק שמדובר במאפה נפלא אלא גם בהתמחות מקומית. מקורה של הסבריסולונה (מלשון 'מתפורר' באיטלקית) במנטובה, עיירה במחוז לומברדיה שבירתו מילאנו. הסבריסולונה נחשבה תחילה כמאכל עניים ונאפתה עם קמח תירס, שהיה זול וזמין יותר באזור מקמח חיטה, ועם לארד (שומן חזיר. אל דאגה, הוא לא ממש משפיע על הטעם), שהיה זול משמעותית מחמאה. עם הזמן, שמו של המאפה הפירורי החל ללכת לפניו והוא החל לעלות גם על שולחנותיהם של עשירי מנטובה. הללו העשירו את המתכון הבסיסי בחלמונים, לימון ושקדים, החליפו את הלארד הזול בחמאה היקרה יותר והוסיפו סוכר. למרות המרכיבים המעודנים, אופיה הכפרי של העוגה נשמר – את הסבריסולינה לא פורסים לפרוסות, אלא שוברים ואוכלים בידיים, עם פירורים ובלגן והכל. המאפה אמנם מוכר היטב בלומברדיה ונחשב גאווה מקומית, אבל הוא מעולם לא זכה לתהילה לה זכו הבישקוטי, הזביונה או הטירמיסו, ולא בצדק. כדי לתקן את העוול ההיסטורי, ולכבוד המדינה הנפלאה בה אני הולכת להתארח בשנה הקרובה, אני מביאה את המתכון שכאן. בון אפטיטו.

sbrisolona cake

סבריסולונה: (לקוח במקור מכאן, עם מעט שינויים והתאמות)

מצרכים:

200 גרם קמח חיטה (לבן)

200 גרם קמח תירס טחון דק (קמח צהבהב של פולנטה. לא לבן של קורנפלור)

200 גרם סוכר

150 גרם שקדים, קצוצים גס (אפשר מולבנים אבל לא חובה)

210 גרם חמאה רכה, חתוכה לקוביות (אפשר קצת יותר או טיפה פחות – עוד חמאה תהפוך את הסבריסולונה לרכה ועוגתית יותר, פחות תעשה אותה מתפוררת ועמידה יותר)

2 חלמונים

זסט מלימון אחד גדול או שניים קטנים

1 כפית תמצית וניל

(לגרסאות פחות מסורתיות אבל עדיין נפוצות, אפשר להוסיף פנימה גם חופן שוקולד צ'יפס כמו שמכרו באיטאלי, פירות יבשים קצוצים קטן או שכבה דקה של ריבה או נוטלה באמצע)

לקישוט:

חופן שקדים שלמים, לא קלויים

אבקת סוכר (אופציונאלי)

הכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס.

בקערה גדולה, מערבבים יחד קמח חיטה, קמח תירס, סוכר, ושקדים.

יוצרים גומה במרכז התערובת ומעבירים לתוכה חמאה, חלמונים, זסט ווניל. לשים עם הידיים עד שהחומרים מתאחדים ומתקבלת תערובת לחה ופירורית (להיזהר מעיבוד יתר – התערובת לא אמורה להתגבש לכדי בצק!).

מעבירים את תערובת הפירורים לתבנית בקוטר 26 (אין צורך לשמן את התבנית – החמאה שיש בעוגה מספיקה ומבטיחה שהיא לא תידבק). מסדרים בשכבה אחידה, אבל לא מהדקים אותם לתוך התבנית (זכרו, זה צריך להתפורר בסוף). מקשטים מלמעלה עם השקדים השלמים ואופים במשך כ-50 דקות. כשהעוגה הופכת זהובה ויפה, מוציאים מהתנור ומניחים להצטנן על רשת.

להגשה, מפזרים אבקת סוכר אם רוצים, מכינים כוס תה או קערת גלידה ליד (תלוי בעונה), שוברים חתיכות מהעוגה ואוכלים. העוגה נהדרת כשהיא עדיין טיפה חמימה מבפנים, אבל נשמרת לזמן רב יחסית. מאחסנים אותה עטופה היטב מחוץ למקרר.

כשכיכר העיר הופכת לכפר: ביקור ביוניין סקוור

אחד הסרטים האהובים עלי בתור ילדה היה בחזרה לעתיד (הראשון. נו ברור). כמי שעוד התרוצצה בחיתולים בסוף שנות השמונים קצת פספסתי את האימפקט של הסרט בזמן אמת, אבל האחים הגדולים שלי דאגו להכיר לי את הקלאסיקה העל-זמנית הזו (no pun intended) היטב, וכמו הרבה ילדים אחרים אז כנראה, מסע בזמן עם מייקל ג'יי פוקס הפך עבורי לחלום אולטימטיבי.

כשגדלתי הבנתי שמכונת זמן כנראה לא תהיה לי (ועל מייקל המסכן בכלל אין מה לדבר), אבל בכלל בלי להתכוון יצא שדילוגים בין שעות, ימים ואזורי זמן הפך אצלי לדבר שבשגרה. כשמתחילים לעבוד כדיילים לא ממש חושבים על זה, אבל להיות דיילת אוויר זה קצת כמו להחזיק מכונת זמן פרטית משלך: את ממריאה ללוס אנג'לס באמצע הלילה, ולמרות שעברו כבר 18 שעות מאז שיצאתם השעה רק 7 בבוקר כשנוחתים. את יוצאת לניו-יורק בבוקר ומגיעה לעיר בדיוק בזמן לארוחת ערב מוקדמת או איזה קוקטייל קליל, אפילו שהשעון על היד שלך (כן, שעון יד. עם רצועה והכל. לכל הדיילים יש כזה. תאמינו או לא אבל זה חלק סמי-רשמי מהמדים וללא ספק הפריט הכי שימושי שיש עלינו בטיסות, אולי חוץ מליפסטיק) מראה שכבר אחרי חצות. את ממריאה חזרה מהודו בערב, וכשאת מגיעה הביתה עדיין חושך בחוץ איכשהו. זה אולי לא מגניב כמו בסרט, אבל זה בכל זאת הכי קרוב שאפשר.

הדאונסייד של כל הדילוגים האלה בזמן, וזה כבר ממש כמו בסרט, הוא הבלגן האטומי והכאוס הכללי שמתלווה אליהם. כבר שנתיים וחצי שאני לא בטוחה איזה יום היום. סופי השבוע שלי יכולים להימרח על פני ארבעה ימים ויותר בניו-יורק או בנגקוק, או להיעלם לגמרי בין קוויקי בוקר בשישי לטיסת ערב במוצ"ש. 3 ימים בבית באמצע השבוע הופכים לדבר שבשגרה, ואני לא מצליחה להבין למה אף אחד לא יכול להצטרף אלי לבילוי בים או לאן השותפה החדשה שלי נעלמת כל יום לכל כך הרבה שעות, עד שבסוף אני קולטת שזה בגלל שהם כולם פשוט צריכים ללכת לעבודה (כל יום! בלתי נתפס!). בקיצור, תפיסת הזמן של דיילים משובשת כמעט כמו לוח הטיסות של טורקיש איירווייז ביום שאחרי הפוטש.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה בעצם להסביר (לא נעים לי לכתוב 'לתרץ') את האיחור המביש שהפוסט הזה עולה בו. בחיי שתכננתי להעלות אותו כבר לפני שבועות, בחיי, אבל בין סטנדביי לקוויקים לסופי-שבוע-באורך-שבוע בניו-יורק, לא היה קל למצוא זמן לשבת ולברור תמונות מול המחשב או לכתוב פוסט ראוי, ומפה לשם, הופס! עברו כבר חודשיים והפוסט עדיין בשלבי עריכה.

למרות זאת, ועכשיו שניסחתי לעצמי כתב הגנה, החלטתי להתגבר על המבוכה ולספר שלפני כמה (וכמה..) שבועות, בסוף מאי, ביליתי בארה"ב את ה-Memorial Day Weekend, שמסמן עבור האמריקאים את תחילתו הלא רשמית של הקיץ במדינה. החג, שבאמריקה כמו באמריקה, מצוין בעיקר על ידי סיילים חגיגיים וברביקיו ומזכיר יותר את יום העצמאות מאשר יום הזיכרון בעיניים ישראליות, לא אכזב והביא איתו סופ"ש קייצי למהדרין. מזג האוויר החמים והשמש הנעימה, שאי שם במאי עוד היו נדירים יחסית בניו-יורק, סיפקו הזדמנות מצוינת לבקר ב-Union Square Greenmarket, שידוע גם כשוק האיכרים של היוניין סקוור ונחשב לאחד השווקים הפתוחים המוצלחים והמוערכים בניו-יורק (ובכלל).

apples union square greenmarket

השוק, שמציין השנה ארבעים שנים להיווסדו, התחיל כיוזמה קטנה של בארי בנפ, מתכנן עירוני תושב ניו-יורק ונכד לסבא חקלאי, שראה איך החוות המשפחתיות שלו ושל המשפחות מסביב הולכות וקמלות, מצטמקות ונעלמות בקרב מול התאגידים הגדולים. היוזמה הראשונית נועדה לאפשר לחקלאים הקטנים למכור ישירות לצרכנים העירוניים מבלי לסבול מפערי התיווך שנגסו ברווחים שלהם בשיטתיות, ולנסות להבטיח כך את המשך קיומן, שנראה אז רעוע למדי, כמעט חסר סיכוי. מאז זרמו כבר הרבה מים בהדסון, ומה שהתחיל כשוק קטנטן של 12 איכרים שאך בקושי השתכנעו להשתתף גדל והתפתח לאוסף שלם של שווקים בעלי שם עולמי שפועלים ממנהטן לקווינס ומברוקלין לברונקס.

IMG_3341

IMG_3365

IMG_3505

IMG_3403

השוק המקורי ביוניין סקוור נותר המרכזי והמפורסם מבין השווקים השונים, והוא מציע את מיטב התוצרת החקלאית של איכרי ניו-יורק, ניו-ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס, ניו-אנגלנד, וורמונט וקונטיקט. אפשר למצוא בו עשרות רבות של זני פירות וירקות שלא נמכרים באף סופר, גבינות מייצור מקומי, דגה, מוצרי שרקוטרי ייחודיים, וחומרי גלם ומוצרי מזון יצירתיים שאופייניים למקום ולעונה, מסוכריות מייפל מתובלות מוורמונט, יין רובארב שנמכר רק באביב, לאבנה (מדהימה!) מחלב באפלו או עצמות ביזון צלויות ומוכנות לשימוש בציר.

IMG_3534

IMG_3573

IMG_3374

IMG_3417

IMG_3450

IMG_3418

IMG_3415

IMG_3484-2

IMG_3513

אני ביקרתי במקום בדיוק בתפר שבין האביב לקיץ, כך שמצאתי שוק פרחוני ויפה במיוחד עם תוצרת מגוונת שמאפיינת את שתי העונות.

IMG_3297

IMG_3288

IMG_3497

בערך במרכז השוק ניצב דוכן מידע בו ניתן למצוא ברושורים מברושורים שונים, מפה של השוק, מידע על החקלאים החברים בו ועובדות נחמדות שיענו על כל שאלותיכם (תוכלו לאתר אותו כבר מרחוק לפי הדגל הורוד שמתנוסס מעליו). לצד הדוכן הקטן מסתתר מעמד מתכונים, שמציע מגוון של מתכונים עונתיים בכיכובם של הירקות, הפירות ושאר חומרי הגלם שאפשר למצוא בשוק.

IMG_3471

IMG_3489

IMG_3398

IMG_3424

IMG_3315

IMG_3563

IMG_3349

אם את רוב התוצרת, שמצטיינת בטריות ועונתיות, אי אפשר כל כך לקחת חזרה הביתה (אלא אם בא לכם להסתבך עם משרד החקלאות, או שלחלופין התמזל מזלכם והבית שלכם הוא בניו-יורק), אזי שמתכונים אפשר גם אפשר. (מי שמתעניין עוד אגב וודאי ישמח לדעת שארגון Grow NYC , שמפעיל את השוק, הוציא ב-2014 ספר בישול שלם [ושני במספר כבר], שלא רק שם בקדמת הבמה את התוצרת שהשוק מציע אלא מציג גם את סיפוריהם של החקלאים שגידלו וייצרו אותה. מעין פארם טו טייבל גרסת הכריכה הקשה. אני עצמי לא הצלחתי עדיין לשים עליו יד, אבל בהתחשב בכך שבשלנים וכותבי אוכל כמו  מליסה קלארק מהניו יורק טיימס, הסופר מייקל פולן, המסעדן דניאל בולו, אמנדה הסר מ-Food52 וכריסטינה טוסי מה-Milk Bar נמצאים בין השפים והכותבים שתרמו לו מתכונים, אפשר להניח שמדובר באסופה ראויה למדי).

את המתכון שכאן מצאתי תוך כדי סיבוב בשוק, והוא מציע את הגרסה היוניין סקוורית לסוקה (socca)– מעין קרפ מלוח מקמח חומוס שנפוץ באזורי החוף של צפון מערב איטליה ודרום מזרח צרפת. הגרסה הבסיסית שלו כוללת רק קמח חומוס, מים, שמן זית וקצת מלח ופלפל לתיבול, אבל הגיוונים אינסופיים. באזורים מסוימים באיטליה למשל נהוג להוסיף לבלילה ארטישוק, בצל או דגיגונים קטנים, לתחוב פרוסות סוקה מוכנות לתוך פוקצ'ות שמנמנות או לטגן אותן לאחר האפייה לאקסטרה קריספיות ולאכול כמו צ'יפס.

כיאה לשפע שאפשר למצוא בשוק הניו-יורקי, הגרסה היוניין-סקוורית מועשרת באספרגוס, עירית ותבלינים, ובהתאם למגמות עכשוויות בעולם האוכל, גם סטייפלז טבעוניים כמו חלב קוקוס ושמרי בירה (על תקן שמנת ופרמז'ן, רק מוסריים) מצאו את דרכם לתוכה. את האספרגוס, שנפוץ למדי בניו יורק אבל קצת יותר נדיר ויקר כאן אצלנו, החלפתי, ברוח המקומיות והעונתיות שמאפיינת שווקי איכרים באשר הם, בגאוות המטבח הישראלי העכשווי, הכרובית. ברוקולי וכרוב (מפורקים קטן-קטן) יתאימו פה מאד גם הם.

socca

סוקה, גרסת יוניין סקוור: (נערך ופורסם במקור על ידי אנשי feedfeed, בשיתוף עם ארגון Grow NYC)

מצרכים:

1/2 1 כוסות קמח חומוס

1 כוס מים חמימים

1/2 כוס חלב קוקוס (לא חובה לטעמי אבל ככה עושים את זה ביוניין סקוור)

2 כפות שמן זית

1/2-3/4 כפית מלח ים

1/2 כפית כמון, או לפי הטעם (אין מה להתקמצן על כמון, במיוחד בכל מה שקשור לחומוס)

1/4 כפית כורכום, או לפי הטעם (פה דווקא הייתי נזהרת. לכורכום יש נטייה להשתלט)

1 כף שמרי בירה (או 1 כף גבינת פרמז'ן מגוררת. אופציונאלי אבל מוסיף המון)

1 שן שום,קלופה וכתושה

חופן עירית קצוצה

כמה פרחי כרובית (ממה שנשאר מהכרובית לא יהיה חסר מה לעשות), מפוררים לפרחים קטנים מאד

מלח גס ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה:

מרפדים תבנית תנור בנייר כסף ומחממים תנור ל-180 מעלות.

בקערה גדולה, מערבבים יחד קמח חומוס, מלח ותבלינים. משתדלים לפרק ולפורר את גושי הקמח בעזרת מזלג או מטרפה. מוסיפים מים, חלב קוקוס, כף 1 (מתוך 2) של שמן זית ופרמז'ן אם רוצים. מערבבים עד שהתערובת אחידה וחלקה ואין גושים.

מוסיפים פנימה את השום הכתוש וכחצי מהעירית ומערבבים קלות. משאירים את התערובת לנוח למשך 20 דקות לפחות בטמפרטורת החדר.

בזמן שהתערובת נחה, מכניסים את פרחי הכרובית לתנור לצלייה ראשונית (הסוקה עצמה נאפית זמן קצר למדי שלא מספיק לצלייה הגונה של הכרובית, כך שצריך להתחיל את האפייה שלה מראש). כעבור 20-30 דקות (תלוי בתנור ובכמה שחומה אתם רוצים את הכרובית שלכם), מוציאים את הכרובית מהתנור ומניחים בצד.

מעלים את חום התנור ל-200 מעלות ומזרזפים את שארית שמן הזית בכלי חסין חום, לכיסוי מלא של התחתית (במידת הצורך מוסיפים עוד קצת שמן). מעבירים את הכלי המשומן לתנור החם לכמה דקות ונותנים לשמן להתלהט. כשהשמן חם, מוציאים (בזהירות!) את הכלי הלוהט מהתנור ומוזגים פנימה שכבה דקה מתערובת החומוס. הסוקה צריכה להיות קצת יותר עבה מקרפ קלאסי אבל עדיין יותר דקה מפנקייק ממוצע (במידת הצורך עובדים בנגלות – כל הכיף בסוקה הוא בפריכות ובקצוות השחומים). מפזרים בזריזות את שאר העירית הקצוצה ואת פרחי הכרובית שצלינו קודם ומחזירים לתנור. אופים כ-10 דקות, עד שהקצוות משחימים היטב. מוציאים מהתנור ומניחים להתקרר לכמה דקות. לפני ההגשה בוזקים בנדיבות פלפל שחור גרוס ומעט מלח גס. המהדרין יוסיפו מעל גם שפריץ של שמן זית. אוכלים חם.